Spring time in America! Part 1

פסח חלף עבר לו, האביב כבר בעיצומו, הכל פורח, ורק הבלוג שלי סובל נואשות מחוסר ברשומות חדשות. הימים שבהם כל שבוע-שבועיים סיפקו מספיק סיפורים לרשומה מעניינת התפוגגו אל מרחבי השגרה היומיומית המייצרת הרפתקאות בערך כמו העונה האחרונה של "lost" או הנאומים של אובמה (מצטער על הדימויים האמריקאים אבל אני פשוט לא מחובר לעולם הדימויים הים תיכוני לאחרונה). מסיבה זו, אני לוקח לעצמי את הזמן בכדי לאגור מספיק מידע מיותר לפני שאני מתיישב לכתיבת רשומה חדשה, אך אל דאגה – לא נעלמתי לשום מקום! אני עוד כאן, או יותר נכון שם בשבילכם, ב 613 שדרות סיקאמור הצפונית, לוס אנג'לס.

ומה קורה כאן? כל מיני דברים.

את החודש התחלנו בנסיעה ל"סדונה", עיירה קטנה באמצע המדבר, הממוקמת בתוך קניון אדום ומופלא. כבר זמן רב אנו רוצים להגיע לשם, אבל בכל פעם שנסענו לאריזונה המשיכה הטבעית למשפחה ניצחה והתמקמנו אצל אחותי. אז הפעם החלטנו שהגיע הזמן לטייל קצת, ובעזרתו הנדיבה של דוד דני שנתן לנו מפתחות לבית הנופש שלו ב"סדונה" (בית מלון זה כזה שנות ה 90), בילינו 3 ימים נהדרים במדבר האדום. השילוב של מסלולי טיול מדהימים, אוכל איטלקי משובח, וקצת יין אדום תמיד עובד. ביום השני בחרנו מסלול פשוט מושלם! מתחיל בהליכה מישורית ונעימה בעמק ירוק, ממשיך בעלייה מאומצת אבל קצרה בשביל להרגיש שעשית משהו. בסוף העלייה מגיעים ל"mesa" (הגרסה האנגלית להר שטוח כזה שמאור דומה ל"מצדה") ושם ממשיכים ללכת עוד קצת בדרך מישורית, רק הפעם עם נוף מטורף של קניונים אדומים מכל הצדדים. בסוף הדרך מגיעים לקצה, אבל ממש לקצה, כלומר, הסלע פשוט מפסיק בלי שום התרעה ואתה עומד ומתבונן כחמישים-שישים מטר למטה, ושם אתה מתיישב וסופג את האנרגיות שרק המדבר יכול לספק. כמובן שבתור גבר ישראלי לא התאפקתי והייתי חייב להטיל מימיי מהקצה בכדי לבדוק את הנושא – מדהים! תוך כמה מטרים באוויר הכל נעלם. זו חוויה רוחנית… אתה מבין פתאום כמה חסר חשיבות אתה וכמה זניח לעומת העולם. מכיוון שבאמריקה יכולים לעצור אותך על השתנה בפומבי, לא הסתכנתי יתר על המידה והעמדתי את נועה כשומר סף והכל נגמר בשלום יחסי (יחסי כי הרוח שם הייתה חזקה ובואו רק נגיד שלא בדקתי לעומק את הכיוון). לאחר יומיים עזבנו בעצב מהול בשמחה את "סדונה" לכיוון פיניקס, שם עמדנו לבלות את ליל הסדר עם המשפחה המקומית.

אני משתין מהמצוק

את הסדר עשינו אצל מרק ופרדה, דודים מרמה שנייה או משהו כזה, ומכיוון שמרק הוא רב רפורמי, ניצלתי את ההזדמנות לנסות להבהיר כמה בעיות. (1) למה לעזאזל יש באמריקה פעמיים ליל הסדר, יום אחרי יום? (2) מה הקטע עם הרבנים הסופרים שכל הזמן מגדילים את מספר המכות שהמצרים חטפו (חמישים? מאה? מאתיים? ארבע מאות?) ?

אז לגבי ליל הסדר הכפול, התשובה היא שלפני בערך מליון שנה, היה לוקח זמן עד שההודעה מירושלים על פתיחת הפסח הייתה מגיעה לתפוצות ולכן בכדי לא לקחת סיכון שהם יפספסו את התאריך, הם פשוט חגגו פעמיים. או-קיי… נגיד… נשמע קצת מוזר לאור העובדה שלפני כמה שנים כבר המציאו דרכי תקשורת מהירות יותר ממדורות על ההרים אבל לא מזיק לאכול פעמיים גפילטע-פיש בשבוע אז לא נורא. לגבי הרבנים הסופרים – מרק הודה שהוא לא באמת יודע ומייד פתח שלושה ספרים והתחיל לקרוא בעיון רב, בזמן שכל שאר הנוכחים מתבוננים בי במבטים כועסים של "מה אתה מדליק אותו, לא מספיק חיכינו לאוכל!". לאחר דיון מעמיק הגענו למסקנה שאין מאחורי הספירה הזו יותר מידיי וכנראה שהם פשוט לא רגילים לשתות ארבע כוסות יין בערב אחד. אני מוכרח להודות שהייתי מופתע, מכיוון שתמיד חשבתי שחוסר היכולת שלי להבין על מה בכלל הם מדברים נבע מבורותי בנושא ולאו דווקא מהעובדה שהם בעצמם לא באמת מבינים מה הם רוצים… בכל מקרה ליל הסדר עברה בהנאה יחסית (יחסית כי בכל זאת אין כמו הגפילטע-פיש של סבתא רוזי, קשה להיות בפסח כל כך רחוק מהארץ, וכל מה שהיה לשתות היה יין מתוק), ולמחרת כבר היינו שוב במדבר, בדרך חזרה הביתה, מצויידים במצות, פירות ושתי כוסות קפה כשרות למהדרין.

חזרנו בכיף הביתה לאחר יותר משבוע, ובפעם הראשונה חוויתי ממש הרגשה של בית שאני נכנס את פאתי העיר. מיד נחרדתי ואמרתי לעצמי שאני מתחיל להתרגל למקום הזה וזה לא טוב. איזה מטורף זה שלא משנה מה אתה עושה, אם אתה עושה את זה מספיק זמן זה נראה לך הדבר הכי הגיוני בעולם. למה? כי התרגלת. אז התרגלתי לחיות באמצע הוליווד, בדירה חשוכה בלי חצר, מוקף במשפחות של דוסים מבני ברק… ועכשיו זה הבית שלי.

אגב דוסים, הזוג הטרי שחי מעלינו (בדיוק התחתנו לפני שבועיים ועברו לגור ביחד לראשונה כמובן) הזמינו אותנו לארוחת צהריים ואנחנו ממש לא ידענו למה לצפות. הוא חב"דניק מדרום אפריקה והיא דוסית יאפית לוס אנג'לסית טיפוסית וכשעלינו לאכול הרגשתי כאילו אני מטמא להם את כל הבית בחטאים. בכל זאת, רק יום לפני כן טעמתי לי בהנאה פיצה עם מוצרלה ופרשוטו, בזמן שאני יושב מול המחשב בשבת… אבל להם כנראה לא היה אכפת כי הם היו ממש נחמדים. מסתבר שגם דוסים הם בני אדם, גם לדוסים יש "Wii" ופלזמה, והם אפילו אוכלים חומוס! וסלט חצילים! כמוני וכמוך. רק באמריקה הייתי יכול למצוא את עצמי בסיטואציה הזו ואני מאוד שמח עליה כי כל הזדמנות שיש לנו בחיים לשבור לרסיסים עוד איזה מיתוס, או מסיכה, או דפוס חשיבה מקבע, זו ברכה.

אגב מסיכות, לפני כמה ימים היה "יום האדמה" כאן, ובניגוד ל"יום האדמה" בארץ שעיקר כוונתו ללכת מכות בין יהודים לערבים, כאן הכוונה לסוג של יום איכות הסביבה בו כל ההיפים יוצאים לרחובות בצהלות. יש מקום אחד בלוס אנג'לס שמרכז אליו את כל ההיפים הרציניים וזה "Topanga Canyon" ולשם נסענו לרכוש מעט אוכל אורגני, לשמוע מוזיקה של וודסטוק, ובעיקר לחוות אמריקה אחרת ממה שהולך ברחובות הוליווד. אתם אולי לא תאמינו אבל חברים, ההיפים עוד כאן! הם אולי חטפו כמה מכות לאורך השנים אבל הם יצאו מחוזקים והם שולטים ביד רמה בכל חברות התאים הסולאריים, האוכל האורגני, הבניה האקולוגית ואולי הכי חשוב, בנדל"ן מהיקרים באזור לוס אנג'לס. הפסטיבל הנוכחי קיבץ אליו כמה מאות אנשים – היפים מקוריים, היפים מזוייפים, כמה עוברי אורח כמונו, וכולם יחדיו רבצו על המדשאות באווירת שנטיפי כאשר ריחות מתוקים של קטורת (…) באוויר.

אין סוף למגוון שהעיר הזו חושפת בפנינו ובכל פעם מחדש אנו מופתעים. אני לא יודע אם זה פשוט הכמות  הבלתי נגמרת של האנשים כאן, או משהו באנרגיה של העיר הזו שמושכת אליה מהכל. כמעט ואין מדינה בעולם שלא מיוצגת כאן על ידי כמה עשרות אלפי אנשים, מכל תרבות, מכל קצוות תבל, אל תוך כור ההיתוך המתוכנן הזה כשבמרכזו תעשיית הסרטים שהופכת את כל הסיפור הזה אפילו יותר סוריאליסטי. הדבר ניכר בצורה הבולטת ביותר באוכל. מגוון המסעדות בלתי נתפס. רוצים ללכת למסעדה סינית – תאלצו לבחור בין סצ'ואני, נודלס, צפון סין, קנטוני, מאכלי ים, טופו – אני לא מדבר על פריטים בתפריט, אני מדבר על מסעדות שונות שכל אחת מתמחה בתחום אחר לחלוטין. רוצים אוכל יפני – תאלצו לבחור בין סושי, גריל, ראמן, בית תה, מאפייה. או שאולי בא לכם על תאילנדי, וויאטנמי, קוראני, בורמזי, סרי לנקי, אינדונזי… שכחתי משהו?

יש לי עוד המון לספר, אבל הפעם ממש הגזמתי באורך ואני חושש שתאבדו את הסבלנות אז אסיים כאן בברכה לקראת יום העצמאות – שיהיה אחלה חג, שמח ומבדר לכולנו! וגם בטיזר קצר לקראת הרשומה הבאה, בה אספר לכם על כך שהתחלתי לעבוד קצת (משהו במחשבים), הייתי בעוד ארוע התרמה לבית החולים שלי (גייסנו סכומים נאים), פגשתי נזיר טיבטי בסיבוב הופעות ונפגעתי אנושות על ידי רופאת עור (אף פעם אל תסמכו על הרופאים שלכם). אה, וגם על הטיול לשדות הפרגים הכתומים…

כל מילה מיותרת... ולא, זה לא בפוטושופ!

צ'או!

Long time…

  הי חברים.

 הרבה מאוד זמן עבר ופתאום נזכרתי – הי, יש לי בלוג! מה קורה עם הבלוג שלי? לא יכול להיות שכבר חודשיים לא קרה משהו ששווה לספר עליו לחברים בבית… אז חשבתי וחשבתי, חשבתי עוד קצת ולבסוף התיישבתי וחשבתי שוב – מה יש לי לספר לכם?

 קודם כל אני יכול לספר לכם שלאט לאט, ומאוד בזהירות, התגנבה אל חיי שגרה משונה של פנסיונר בעיר הגדולה. מה עושה פנסיונר בעיר? הוא קם בבוקר (יקיצה טבעית כמובן), מכין ארוחת בוקר מושקעת (2 פרוסות לחם, חומוס, גבינת שמנת, ביצת עין, קצת ירקות חתוכים, תה / קפה, ובימי ראשון – מלאווח), דואג לאכול אותה הכי לאט שהוא יכול (בין חצי שעה לשעה), ואז מביט בלוח השנה לראות – מה יש לי היום לעשות? כמובן שבלוח השנה לא כתוב כלום ולכן פונה הוא למחשב בכדי לשוטט באינטרנט לבדוק מה בדיוק קרה בחדשות, בספורט, בפייסבוק, בעולם שבחוץ. אם במקרה מדובר ביום שני או רביעי או שישי, הולך הפנסיונר להתאמן טאי צ'י עם חבר מובטל שלו שפגש באינטרנט. אם מדובר בכל יום אחר – מדלג לו בהנאה לבית הקפה המקומי שם שוב פותח הוא את המחשב וממשיך בשיטוטיו האינטרנטיים.

 מה כבר יש לחפש באינטרנט כל כך הרבה?!?!

 ובכן, קודם כל לקחתי על עצמי לפתוח עמוד פייסבוק לעמותת "תובנה" ובכל יום אני נכנס לבדוק האם ישנן הודעות חדשות, חברים שצריך לאשר, אירועים שצריך לפרסם וכולי. אחר כך אני מחפש ב craiglist עבודות. זה יכול להיות משהו מעולם הטאי צ'י והמדיטציה – לדוגמא שלשום מצאתי שתי עבודות אפשריות. האחת היא להופיע בסדרת טלוויזיה בתפקיד אורח בתור תלמיד טאי צ'י, אבל הם ביקשו תמונה ונסיון משחק שכמובן אין לי. השנייה, היא להשתתף בפרויקט התמרת תודעה קולקטיבי לטובת היקום… מממ… כנראה שזה לא בשבילי… כך זה ממשיך וממשיך עם כל מיני עבודות שונות ומשונות. בדרך כלל אני שולח קורות חיים ולא מקבל תשובה, אבל לפעמים מישהו אשכרה עונה לי. כמו האישה ממכון הקוסמטיקה ב Westlake village. מה לי ולמכון קוסמטיקה אתם שואלים? כמעט וכלום, רק שלמכון הספציפי הזה יש כיתה פנויה והם רוצים לפתוח שם קבוצת צ'י גונג. אני אוהב צ'י גונג ולכן דיברתי איתה ואפילו מצאתי חן בעיניה. עכשיו אני מחכה לטלפון ממנה ברגע שהיא תשיג לפחות ארבעה-חמישה אנשים וכך תיפתח לה קבוצת הצ'י גונג העברית-אמריקאית הראשונה בחיי. אין לי עדיין מושג איך בכלל אני אמור להעביר את כל ההנחיות שלי באנגלית, אבל אני מניח שאסתדר. גם על העובדה שבדיוק חדר לידי כנראה מסירים בלייזר שערות לנשים ממקומות מוזרים ביותר, או לחילופין מזריקים להן רעל משתק עצבים לשפתיים, אני אאלץ להתגבר.

 זה לגבי עבודות. אין כלום. מליון קשרים לכל מיני אנשים כולל לא פחות ולא יותר הקונסול הכללי לא הניבו יותר מידי עד היום. אני עדיין מובטל ותודה לאל שקיבלנו את הדירה שאנחנו גרים בה בחינם כי אחרת הייתי בטח כבר מוכר את גופי למישהי.

 תרגול הטאי צ'י לעומת זאת מרוויח מכל חוסר המעש הזה. כמה פעמים בשבוע אני נפגש עם אריק (Eric לא arik), שהוא בחור חביב בן 38 ממישיגן שאוהב מאוד לתרגל, לשתות בירה, ולהיות מובטל. שלושת האלמנטים האלו באריק מאוד מתאימים לי. אנחנו נפגשים בכל מיני פארקים עירוניים ברחבי העיר ומתאמנים ביחד, תוך משיכת מבטים מוזרים מכל ההיספניים מסביבנו (מה זה זוג ההומואים האלו שפלשו לשכונה שלנו?!) ולפעמים ממשיכים לשתיית בירה (אני שותה אחת ואריק שלוש, בכל זאת עם המשקל שלי בירה אחת באופן יחסי שווה לחמש אצל כל בן אדם נורמאלי) והעבודה שאריק מובטל מאוד מקלה על תזמון המפגשים. מסתבר שגם באמריקה הקפיטליסטית, יש דמי אבטלה! לא סתם דמי אבטלה – שנה שלמה של דמי אבטלה! אז לאחר שעבד כמה שנים בביטוח ועיצוב מצגות, החליט אריק שנמאס לו ופשוט הפסיק לעבוד וכבר כמה חודשים חי על חשבון אובמה, הנשיא הסוציאליסט הראשון. חוץ מאריק, אני נפגש פעמיים בחודש עם מאסטר גינצ'ן גו. גו הוא איש חביב שנולד ליד כפר צ'ן (שם "הומצא" הטאי צ'י כנראה) והגיע לאמריקה לפני עשור או שניים. למרות שהוא חי פה שנים, האנגלית שלו טובה בערך כמו של ליברמן, ולכן התקשרות בינינו מתמצה לכדי – OK, good, like this, like that, no, yes. Give money… לא נורא, השיעורים מאוד טובים ואין ספק שהוא יודע מה הוא עושה ואני לומד המון ממנו.

 אחרי חודשים רבים של חיפושים מצאנו זוג חברים!!! כן-כן!!! יש לנו סוף-סוף חברים בני גילנו ולא בני שישים פלוס. ולא סתם, הוא ישראלי לשעבר והיא אמריקאית מאוד לא טיפוסית והם ממש סבבה! הכרנו אותם דרך שידוך (חבר של חבר של חבר…) ואחרי שהדייט הראשון היה מוצלח, החלטנו להציע להם חברות והם הסכימו. מאז אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע לפחות, מה שקצת מרוקן לנו את הארנק, אבל ממלא לנו את הלב (?!). דרכם הכרנו המון מקומות נחמדים לבילוי ובעיקר העברנו את הזמן בצורה הרבה יותר מעניינת מאשר רק אני ונועה מול המחשב רואים עוד סרט ב Netflix. לדוגמא – סופרמרקט הודי לחלוטין שמוכר גם אוכל מוכן מעולה בחמישה דולר בלבד. איפה בלוס אנג'לס תמצאו ארוחה שמספיקה לשניים בחמישה דולר!! אין דברים כאלו. ולא סתם ארוחה – ארוחה מעולה. חוץ מ"סנגם" של רז, לא אכלתי אוכל הודי כל כך טוב כבר הרבה מאוד זמן. בכלל, ברגע שאתה נכנס לסופר אתה מרגיש שהעבירו אותך לדלהי. כולם הודים מסביב, הכל מוצרים הודיים, ריח הודי, רעש הודי – הודו! איזה כיף! עוד דוגמא – "רפי" – הקבב הכי טוב שאכלתי בחיי! רפי הוא לא ישראלי לשעבר אלא דווקא פרסי, אך למרות הבדלי הדעות הפוליטיים החלטנו ללכת על ההמלצה של חברינו החדשים, ואפילו לוותר על עקרונותינו הקולינאריים וזללנו בתענוג פיתות פרסיות, קבב פרסי (בקר ודג), אורז פרסי, סלט פרסי, וגם קפה שחור פרסי + שיעור קצר ב"איך לקרוא לעצמיך בקפה" ותה פרסי לסיום. אם רק כל אנשי העולם היו יכולים לוותר על כל השטות הזו של מלחמה ורק לאכול ביחד ארוחה כזו, השלום היה מגיע מזמן (חוץ מלפרות המסכנות…).

 אז יום ועוד יום עוברים בחוסר מעש והנה עברו להם חודשים ועוד מעט כבר פסח ואנחנו עדיין כאן. מצד אחד אני כבר ממש התרגלתי, מצד שני הגעגועים לארץ לא פוחתים. אני מתכנן גיחה קצרה ביותר ביוני (רק לשבוע), מה שכנראה יהיה אחד השבועות הלחוצים בחיי, אבל אני חייב קצת אוויר מהביל ומלוכלך של ארץ הקודש. מצד שני, החיים לימדו אותי לא לתכנן יותר משבועיים קדימה… אז מי יודע מה יהיה ביוני. עד אז, אני אמשיך להעביר את ימי לאיטם… מקווה שהפעם הבאה שאכתוב תהיה יותר מהירה מהפעם הזו… תכתבו בחזרה!! ותבואו לבקר!! אל תשתמשו בתירוץ הידוע של "אתם אלפיים דולר ועשרים שעות טיסה מאיתנו" – זה לא תופס יותר.

סתם טיול בהרים...

?America… Land of… What was it again

שלום לכולם!

וואו! עבר המון זמן… מצטער על הנתק אבל הייתי מאוד עסוק, בעצם לא ממש עסוק, טוב נו – אני לא באמת עושה כלום. פשוט לא היה משהו מאוד מעניין לכתוב עליו אז נאלצתי להתמודד עם כל מה שכתב מתחיל מתמודד איתו על בסיס קבוע – צריך למצוא משהו לכתוב עליו בלי שבאמת יש משהו להגיד. לא פלא שכל החדשות מלאות בשטויות מטומטמות שלאף אחד לא אכפת מהן…

אבל באמת, החודש האחרון עבור עלינו ברוגע, שלא נאמר שעמום אדיר, ובניסיונות בלתי פוסקים שלנו למצוא לעזאזל משהו לעשות כאן, ואם אפשר שגם ישלמו לנו על זה. שלחנו את קורות החיים המושקעים שלנו לכל מי שאי פעם פתח אי מייל ולצערו נקשר בצורה זו או אחרת למשפחת אלוני-שופרוני – כלום! כל מה שאנחנו מקבלים זה מבטים מודאגים על מצב הכלכלה היום. "המצב מאוד קשה", "המון אנשים מובטלים", "אתם לא מבינים באיזו תקופה גרועה הגעתם", "אולי עוד שנה שנתיים דברים ישתפרו"… יאללה! כולכם נוסעים בג'יפ לקסוס חדש שעולה חצי מיליון שקל, אוכלים כל היום במסעדות, מבלים בסרטים והופעות ואתם מקשקשים לי על המצב הכלכלי!? אבל אז הבנתי משהו מעניין שכבר הבנתי בעבר והקפדתי לשכוח – הכל יחסי בחיים.

בשביל האמריקאי הממוצע (יותר נכון, האמריקאי הממוצע שאני פוגש שהוא הרבה מעל הממוצע, שהוא ההיספניים או השחורים המסכנים שלהם באמת קשה) כאשר הוא נאלץ לחשוב יותר מחצי שנייה לפני שהוא מגהץ את כרטיס האשראי שלו על עוד חולצת וינטג' יוקרתית, או לחילופין מוריד איזה 15 דולר על סלט חסה עם ביצת שליו שלוקה ופתיתי חזירון מעושן – זה אומר שהמצב קשה! פעם הוא בכלל לא היה צריך לחשוב על זה, היום הוא מתלבט לפני שהוא מבזבז את כספו, וזה קשה. הכל יחסי בחיים, הכל יחסי… אמנם לי זה נראה מסביב שהמצב ממש טוב, אבל כמו שאמר לי פעם קרוב שלא אנקוט בשמו מטעמי צניעות, אם אני לא סוגר על מיליון דולר הכנסות בתחילת השנה אני בבעיה רצינית – אמריקה.

אז אני ונועה לא מוצאים עבודה, ואפילו להתנדב במקומות לא ממש הצלחתי למצוא עדיין. יש כאן ארגון שמטרתו להסביר קצת על מדינת ישראל והמורכבות שם לכל מיני יהודים שחיים פה כל חייהם ולא ממש אכפת להם. שלחתי להם אי מייל – לא קיבלתי תשובה. יש כאן מקום מיוחד שמציע לאנשים עם סרטן או מחלות אחרות עזרה כמו שיעורי יוגה, טאי צ'י, קבוצות תמיכה. הרמתי להם טלפון – לא ממש צריכים אותי. כל מיני חברים שונים ומשונים, כל אחד עם העסק שלו, כל אחד עם הבעיות שלו.

אבל האמת היא שאנו שוקעים לתוך חוסר מעד ולאט לאט זה משתלט עלינו. פתאום עוברים ימים שלמים בלי ששמנו לב… וכל מה שעשינו זה לראות איזה סרט במחשב! זה הכי מפחיד אותי… שחוסר המעש יהפוך לנוח ואז כשמשהו לעשות סוף סוף יגיע, לא תהיה לנו את היכולת ללכת על זה. אבל הפחד הוא סתם עוד סרט שרץ לנו בראש בלי תוכן אמיתי ולכן כמו כל דבר, זה עובר.

שמתי לב לעוד דבר מעניין ביותר באמריקה הזו – הם לא חיים בטרנדים. אולי זה בגלל שיש כאן כמות אנשים מטורפת, או שהם מאוד מסורתיים מטבעם, אבל כל הדברים שבארץ באו והלכו, אופנת לבוש, מוסיקה, סרטים – כאן הכל קיים ויציב. לדוגמא – מוסיקת רוק. זוכרים את להקות הגלאם-רוק משנות השמונים העליזות, או לחילופין את הרוק הפסיכדלי של שנות השבעים, או את אלביס? אז כאן הם לעולם לא מתו! כל הזמן משמיעים אותם, ולא רק זה, הם מופיעים! אני נשבע לכם שנכנסתי לאינטרנט וראיתי הופעות של האיגלס, קרוסבי-סטילס-נאש, yes, לינרד סקינרד, בון ג'ובי, קרול קינג, וחבורה בלתי נגמרת של אלביסים שונים, הכל כאן ועכשיו. סרטים – מסביב לבית שלנו כל הזמן מקרינים בקולנועים השונים סרטים כמו חלף עם הרוח, כלבי אשמורת, בחזרה לעתיד, אפילו Cliffhanger שלמי שלא זוכר, מדובר באחת היצירות ההזויות והנוראיות של סילבסטר סטלונה, הסרטים האלו עדיין מוקרנים כאן ואנשים עומדים בתור לקנות כרטיסים. אופנה – הרחוב שלנו מלא בחנויות פנקיסטים שמילאו את תל אביב לפני עשרים שנה. בתל אביב הם כבר מזמן נסגרו ועשו הסבה מהירה למשהו אחר, אבל כאן לא. אני עובר ליד חנות בגדים שנוסדה בשנת 1920 ועדיין מוכרת את אותם כובעי ברט מיושנים. ב 1920 אנשים בארץ אכלו חול ושתו מים משוקת הפרות, ובלוס אנג'לס מכרו וקנו כובעי ברט. אותי זה מדהים השימור הזה.

ולבי שימור – זוכרים שבארץ פעם היו פרסומות בטלפון? היית מרים את הטלפון ופתאום צורחת עלייך איזו מסכנה מוקלטת – "תצביע לביבי!". אז באמריקה עדיין לא שכחו את זה. כל יומיים אנו מקבלים שיחה כאשר כל אחת יותר הזויה מקודמתה. התחלנו בהצעה מושלמת למימון מחדש של המשכנתא שלנו (לא ידעתי שיש לי משכנתא), אחר כל הגיע הסבר מפורט על רפורמת הבריאות של אובמה (שבכלל לא עברה עדיין וכנראה גם לא תעבור), אחר כך הגיע הזמנה מרגשת לתפילה בבית הכנסת המקומי (כל מי שבא מקבל ברכה חינם מהרב, חינם, כאילו, בתרומה, כאילו, אתם יודעים, קצת כסף לנשמה), זה לא הסתיים בזה, בשלב מסוים הציעו לי לרכוש דירה, פלאפון, מחשב, אינטרנט, נייר טואלט… זה לא נגמר. אני כמובן כבר מזהה את הקליק המוזר בפתיחת השיחה בכדי לדעת לנתק לפני שהם בכלל מתחילים, אבל לפעמים מפאת השעמום אני מקשיב וצוחק (או בוכה בלב).

ודבר אחרון להפעם. קצת הספיק לי לרדת על האמריקאים כי בסך הכל אחרי כמה חודשים אני מתחיל להתרגל והסתגל ואני מוכרח להודות שהם דווקא יחסית בסדר. אבל נמאס לי מכך שהם פשוט לא מסוגלים להגיד את השם שלי! בפעם האחרונה זה כבר היה מגוחך! שאלו אותי איך קוראים לי, עניתי "דרור" כמובן, ומאותו הרגע ועד סוף היום הייתי "דויל". דויל?! דויל?! מה זה דויל ולמה את זה הם יודעים להגיד?! במקרים אחרים זה "דאו", "דראו", "רואו", "רוד", "אאאו", "אווו"… אלוהים! היו כמה מקרים שהם פשוט הסתכלו עליי בעיניים שואלות ואפילו לא הצליחו לחזור אחרי מה שאמרתי. אני כבר די התייאשתי ופשוט נמנע מלהגיד לאנשים איך קוראים לי בינתיים עד שאני ימצא שם אמריקאי מתאים.

אז שוב סליחה על הניתוק ואני מקווה שיהיה לי על מה לכתוב בקרוב. שבוע הבא יש לי שוב מיפויים אז אני צריך הרבה מזל בשביל שלא אמצא את עצמי שוב בארץ בקרוב, בלי טיפול… תחזיקו אצבעות. חוץ מזה אולי אחד מעשרות האי מיילים ששלחתי יניב משהו… אה, ולמי שלא יודע, אני שוקד בימים אלו על סיום הספר שלי! הוא לא קשור לבלוג בכלל ומדובר במשהו שונה לגמרי, אבל ברגע שהוא באמת יהיה גמור ונדע מה קורה עם זה אני אעדכן אתכם גם. אתם יכולים להתחיל ליצור באז תקשורתי…

חיבוקים בארץ לכולם,

דרור

Going to Wat Metta and having way too much Thai food

אמנם עבר קצת זמן מהפוסט האחרון, ולא קרה באמת יותר מידיי, אבל הגיע הזמן לכתוב שוב משהו. לאלו מכם שציפו לפוסט בקצב שבועי אני מתנצל אבל החיים שלנו פה ממש לא מספיק מעיינים בשביל פוסט שבועי…

בכל מקרה נועה חזרה לזרועותיי מארץ הקודש, לא לפני שנעצרה על ידי רשויות ההגירה. טוב נו, היא לא באמת נעצרה, יותר נכון היא עוכבה על ידי רשויות ההגירה. אנחנו חששנו מהאפשרות הזו אז היא הייתה מצויידת במכתבים ממני, מהרופאה שלי, מהבוס לשעבר שלה, תעודת נישואין, צילומי דרכונים… מה לא?! הכל חוץ מכמה דונאטס לשחד את השוטרים. בכל מקרה הפקיד החביב לא באמת האמין לה שהיא אמרה שהיא באה "לבקר" וביקש ממנה לחכות עם עוד כמה מסכנים בצד. אחרי חצי שעה או קצת יותר הגיע פקיד נוסף, דיבר איתה עשר דקות ושיחרר אותה לדרכה מבלי אפילו להסתכל על המסמכים שלה. אני בכל הזמן הזה חיכיתי בחוץ חרד לגורלה (ולגורלי) ולא ידעתי מה קורה איתה, אז ניסיתי לשמור על אופטימיות והתבוננתי בחבורות התיירים המסכנים שעוברים מסביבי.

"ברחו מכאן!!!" אני צורח לעצמי. העיר הזאת מעפנה. כל ההוליווד הזה… מה זה?! כלום. תרבות הכלום. "וואי אתה מה זה דכאון היום" קולי עונה לי לעצמי. "צודק, סליחה" אני מתנצל כמו תמיד ואז נועה יוצאת מחוייכת ואני יכול להפסיק לקיים דיאלוגים פנימיים. קיבלתי את נועה חזרה עם שתי מזוודות כבדות וכמה מתנות מהבית – פותחן צנצנות… קטורת מהודו… עוד זוג מכנסיים… אתם יודעים – מתנות. ולקח קצת יותר משעתיים עד שהתחלנו להתווכח (שלא נאמר, נריב) על משהו. אין ספק שזוגיות זו המצאה נפלאה!

עכשיו כבר אין יותר תירוצים. אנחנו חייבים לקבל החלטה על לאן מועדות פנינו. שנינו החלטנו סופית שהעיר הזאת פשוט נוראית עבורינו. היא חודרת לנו מתחת לעור עם כל ההוליווד הזה, והאמריקאים, ושלטי הפרסומות. אנחנו חייבים קצת ירוק בעיניים, קצת שמיים, קצת אוויר. אז אנחנו בוחנים כל מיני אפשרויות ושום דבר עוד לא באמת מתגבש ואנחנו די אובדי עצות בנושא. במה לעבוד? איפה לגור? כל מיני שאלות קיומיות שהן לא באמת קיומיות אבל אנחנו נוטים לתת להן חשיבות קיומית.

אבל לפני ההחלטה הסופית, הייתה לנו ברשימה עוד משימה אחת והיא לבקר במנזר של הנזיר טניסהארו (אג'אן ג'ף) ליד סאן דייגו. לקחנו את המכונית המגניבה שלנו ויצאנו לטיול. מכיוון שאנחנו כבר בוגרי מנזרים חשבנו שאנחנו יודעים למה לצפות ומה יהי שם וכרגיל בחיים הופתענו.

Our cool car

קודם כל, המנזר ממוקם על הר מקסים עם נוף קסום (לזה דווקא ציפינו) אבל לא בתוך יער אלא בתוך מטע אבוקדו ענק. מישהו תרם להם את האדמה לפני שנים ומאז הם מחזיקים עובדים שיתחזקו להם את המטעים, נראה ממש כמו בקיבוץ. האווירה מאוד מאוד היפית. יש שם זוג היפים מזדקנים שגרים שם בקרוואן כבר שנים ומארגנים את הכל, עוד בחור מבוגר שגר שם כבר תשעה חודשים באוהל, בחורה תאילנדית אמריקאית שגרה בסוג של צריף מפלסטיק וכן הלאה. הכל מאולתר מכל מיני חתיכות קרשים ובטון… ממש מוזר. האנשים מפוזרים להם ברחבי המטע, כל אחד והפינה שלו, כל אחד והעולם שלו. באבהיגירי הכל היה כל כך מתוחזק וחדש ונקי וכאן הכל נראה כמו פסטיבל שנטיפי. אבל דווקא האווירה הקלילה שמאפשרת לך לעשות מה שאתה רוצה כמעט כל היום מבלי שאף אחד יגיד לך מה לעשות, מצאה חן בעינינו בהתחלה. הנזירים עצמם חיים בנפרד לחלוטין מהאנשים האחרים שנמצאים במנזר ופוגשים אותם רק פעמיים ביום לתפילה ומדיטציה. המורה עצמו, אג'אן ג'ף, הוא גדול ומלומד בדהרמה, כתב עשרות ספרים ומאמרים, ולא ניתן להתקיל אותו בשום שאלה. מצד שני, הוא כל כך מלומד וחכם, שקצת חסרה בו התלהבות ואנרגיה שתרים אותך למעלה.  אתה מקשיב לשיחות איתו ומאוד מחכים, רק שלא הרגשתי השראה, וזה אולי אחד האלמנטים הכי חשובים במורה למדיטציה.

The view from a near by hill

סדר היום גם שונה. חמש וחצי מדיטציית בוקר שלאחריה עובדים קצת במנזר ומכינים את הארוחה הגדולה שמוגשת לנזירים ב 8:30 בבוקר. כן ילדים, ב 8:30 בבוקר הם אוכלים ארוחה גדולה ומלאה (כולל בשר והכל) וזהו! אין יותר אוכל כל היום! אני ונועה שרדנו על תפוצ'יפס, בוטנים, תפוח, ואורז קר שלקחנו מהמטבח בכל שאר הזמן! עד שגומרים לאכול ולנקות מגיעה השעה 11:00 ואתה כבר מרגיש שכל היום מאחורייך. אז יש לך זמן לתרגול עצמי עד השעה 16:00 שבה אפשר לבוא לשאול שאלות את המורה. ב 19:00 שוב יש מדיטציה משותפת והולכים לישון קצת לפני 21:00. בכל מדיטציה המורה נותן גם שיחת דהרמה קצרה ומסביר על אלמנט זה או אחר בדרך הרוחנית. ככה זה כל יום.

Sleeping in tents in the Avocado grove

בקיצור – חיים טובים! אנשים באים לחיות שם במנזר לחודשים ושנים, פשוט לחיות ולתרגל ולא להיות קשורים בשום צורה לכל העולם הזה בחוץ, עם הדאגות והקשיים והצרות שלו. ואני לא מדבר על נזירים, אני מדבר על אנשים "רגילים" כמוני וכמוכם (טוב אולי לא כמוכם…).

לגבי הבשר שהזכרתי למעלה. המנזר נשען לחלוטין על תרומות שמגיעות כמעט אך ורק מהקהילה התאילנדית של סאן דייגו והסביבה. מסיבה זו, כמעט כל האוכל שהם מביאים, בעיקר בסופי השבוע זה אוכל תאילנדי מסורתי. מה זה אוכל תאילנדי מסורתי? ובכן בגדול מדובר בתבשילים מוזרים עם ירקות לא מזוהים, ויותר גרוע, חיות לא מזוהות, מרקים כל כך חריפים שאי אפשר להריח אותם, וקינוחים שעשויים מחומרים שאני אפילו לא יכול לקרוא את הרכיבים שלהם. בגלל שהנזירים לא באמת מחוייבים (לטענת אג'אן ג'ף) לצמחונות, אלא רק לכך שהם בעצמם לא הורגים אף חיה או מבקשים ממישהו להרוג עבורם, הם אוכלים בתיאבון את כל המזון הזה, כולל הרבה מאוד בשר. אני חושב שזה קצת לטמון את הראש בחול… אבל מי אני שאתווכח עם האג'אן הגדול. אני לא אשקר לכם – אכלתי כמעט הכל. טעמתי מכל התבשילים וחלקם היו ממש טעימים! אבל אחרי שלושה ימים פשוט לא יכולתי יותר לראות את כל התאילנדי הזה!! די לאטריות! די למוקפץ! די לבשר! תנו לי איזה פיצה או לחם עם חומוס! אי אפשר כבר סתם לבשל איזה אורז עם עדשים?! לא. רק תאילנדי.

כשחזרנו הביתה היום, מייד הכנו בורגול עם גיבצ' (תבשיל מחצילים וירקות שהכנתי), קצת חומוס וסלט סלק. איזה תענוג! לא רוצה לראות יותר תאילנדי בחיים.

טוב פרט לאוכל (שבגדול היה טוב מאוד, סתם אני אוהב להתלונן) היו גם רגעי ריכוז מעולים שהגיעו מהתרגול המדיטטיבי הרב. האסכולה שלהם שמה דגש כל הזמן על הריכוז בנשימה שממנו מפתחים חוכמה ושלווה. כל הזמן להתבונן בנשימה. בלי הפסקה ובלי הפרעות. זה מאוד קשה ולעיתים מייאש ומשעמם, אבל לעיתים יש רגעי ריכוז עמוק (נקרא סמאדהי בפאלית) ששווים את המאמץ. כאילו המוח פשוט נכבה ובמקום יש רק שקט ושלווה. כמובן שהרגעים נעלמים תוך שנייה ברגע שאתה תופס את זה ואומר לעצמיך "הי, איזה יופי! אני מרוכז! איזה יופי!"… בוף! הלך הכל. אבל זה המסע כנראה, ונמשיך לנסות בינתיים.

בנושא אחר לגמרי, החלטנו עם הרופאים שאת המיפויים הבאים נדחה לאמצע פברואר במקום אמצע ינואר ולא נספר לחברת המחקר בכדי שהם לא יתעצבנו… זה מאוד לא אמריקאי מצד הרופאה שלי לעשות זאת ורק מראה כמה היא באמת אוהבת אותי. אז נשאר במתח עוד כמה שבועות עד שנדע אם ממשיכים הלאה או לא, אבל לפחות נחסוך מעצמי קרינה מיותרת והרבה כסף.

זהו להפעם. שתהיה שנה טובה לכולם. אני מקווה שעברתם את ליל חגיגות הסילבסטר (אגב באמריקה אף אחד לא יודע מי זה סילבסטר) בלי להשתכר יותר מידיי ולהביך את עצמיכם. אני ונועה העברו את ליל השנה החדשה במפגש מדיטציה בעיר עם המורה הפנקיסט שלנו. כמו שנאמר – התפרענו! נראה מה יהיה איתנו בשבועות הקרובים. אני מקווה שנמצא את עצמינו עושים משהו שמקדם אותנו כי כבר די נמאס להעביר את הזמן ככה.

Dharma and driving with the top down in the city

הי חברה,

בפעם האחרונה השארתי אתכם במתח על הדבר הזה שנקרא – דהרמה. יותר נכון, חלקכם שיודעים על מה אני מדבר לא באמת היו במתח, אבל אולי האחרים שלא יודעים מה זה כן היו במתח. בעצם גם מתוך אלו שלא יודעים מה זה, כנראה שלרוב לא באמת אכפת מה זה… אז נשארנו עם כמה יחידי סגולה בודדים שבאמת היו במתח ולכם חברים אני מגדיש פוסט זה.

אז ככה. נתחיל אולי בחלק החשוב ביותר. דהרמה קשורה קשר עמוק לדארמה וגרג. למי שזוכר, ההורים של דארמה הם רוחניקים, היפים שוחרי שלום שזה הפירוש ההוליוודי הקלוקל לבודהיזם, ולכן קראו הם לביתם הבכורה – דארמה. כי דהרמה זו התורה השלמה והמלאה והמפורטת שמבוססת על תורתו של סידהרטה גוטמה, הלא הוא הבודהה. מה הכוונה בתורה שלמה? ובכן לא מדובר באיזה ספר כמו התנ"ך למרות שכן קיימים מספר ספרים אשר מאגדים את כל סיפוריו של הבודהה או יותר נכון, השיחות שהוא העביר לתלמידיו לאורך חייו (סוטות, Sutta). אבל הדהרמה כוללת בתוכה גם את כל שאר הספרים שאי פעם נכתבו בנושא, לא משנה על ידי מי, וגם את כל הידע שמועבר בעל פה כבר אלפי שנים ממורה לתלמיד לנזיר למורה לתלמיד וכך הלאה. לדהרמה אין בעצם גבולות והיא כוללת כל מה שיגרום לך להבין וללכת בדרכו של הבודהה, הדרך שמובילה לסיום הסבל.

איזה סבל? אני מרגיש סבבה! בדיוק הסתיים אחלה פרק באח הגדול, תקעתי איזה פיצה ואני הולך לישון, הכל דבש! אז זהו שלא. לפי הבודהה, גם אם לפעמים אנו לא ממש מודים בכך ומחביאים את זה מאוד עמוק, כולנו סובלים בסופו של דבר. ולמה אנחנו סובלים? יש הרבה סיבות אבל בעיקר בגלל שאנו חיים את חיינו מלאים בתאווה, שנאה ובורות. תאווה לדברים, אנשים, חוויות, שנאה לדברים, אנשים, חוויות, ובורות על כך שאנחנו אפילו לא רואים את הדברים כמו שהם באמת, מעבר לדפוסי החשיבה וההתנהגות הכל  כך קבועים וברורים שלנו. וזה חלק מהדהרמה.

אז עכשיו שכולנו הבנו בדיוק מה זה אני יכול לספר על חוויות השבוע האחרון שלי.

ביום רביעי בערב הלכתי לערב עם המורה קן מקלאוד (מקלאוד כמו איש הנצח). קן מורה ממסורת הבודהיזם הטיבטי שדיבר רבות על היכולת לתת אמון ואיך מפתחים את היכולת הזו. אמון בדרך, אמון במורה, אמון בעצמיך. ביום חמישי בערב פגשתי את אן לילה ווילר וטרודי גודמן, שתי נשים חביבות שכל הזמן דיברו על הלב ועל האהבה ועל להיפתח לעולם כולו עם מודעות פתוחה, ולכן לא בלתי הגיוני להבין שאני והמארגן היינו הגברים היחידים בחבורה של שלושים נשים בגיל העמידה. ביום שישי הלכתי לתרגול של יום שלם עם נזיר הזן קלוד אנשין תומס. קלוד הוא חייל מוויטנאם שחטף שם שריטה רצינית ומאז חזר בתשובה והפך לנזיר זן שמסתובב בכל העולם ומטיף לפתרונות לא אלימים לקונפליקטים. כמובן שהוא ביקר גם בארצינו הקטנה… וגם ביגוסלביה, דרום אמריקה, רוסיה – מה שאתם לא רוצים. אם יש דם, הוא שם! התרגול איתו היה מאוד מעניין ומה שמדהים שהוא הצליח להעביר יום שלם מבלי להיכנס אפילו פעם אחת לדיון פוליטי עם אף אחד. למחרת חזרתי ליום שלם של תרגול עם טרודי ואן לילה. לקח לי יום שלם להבין שוב, שזה כנראה לא בהכרח התרגול שמתאים לי, בעיקר בקטע שבו כולם אמרו תודה ושלום בסיום הסדנא ואף אחת, אבל אף אחת לא יכלה לעשות את זה בלי לבכות. על מה אתן בוכות?!? מה קרה?!?! לא יודע. כל אחת מהסיבה שלה, "גיליתי את עצמי", "ראיתי את עצמי", "הכרתי את עצמי"… הכל חוויות מעניינות וטובות, רק למה הדמעות?! אולי הנשים שקוראות בלוג זה יוכלו לספק הסברים, כי אני פשוט לא הבנתי מה קורה. למחרת בבוקר פגשתי את דן נוסבאום למדיטציה ושיחה שממנה לא באמת למדתי שום דבר ובכך נגמר סוף השבוע הארוך של התרגול שלי.

אז מה למדתי מכל זה? לא יודע. אין לי מושג כרגע. תשאלו אותי עוד כמה שבועות. החלק הכי חשוב שהעברתי ארבעה-חמישה ימים בתרגול במקום לבהות בקירות הדירה המתקלפים. לאחר ארוחת טעימות של חמישה מורים, נשארתי עם אחד שבאמת מדבר אליי וזה קן. לצערי קן לא מלמד יותר מידי, אבל יש לו קורס של חמישה מפגשים שמתחיל בעוד שבועיים שאליו כמובן נרשמתי במהרה.

וואו. יצא קצת כבד בינתיים. לפעמים יש חוויות יותר כבדות. אבל כעזר שנגדו אספר לכם על הנסיעה הראשונה במכונית שלי עם הגג פתוח.

איזה להיט! איך יכול להיות שלא הביאו את השטות הזו לארץ? אתה פותח את הגג ופתאום אתה בעולם אחר לגמרי. אני יושב לי, השמש מלטפת את פניי, הרוח על קרחתי, והדאווין בעיצומו. אני נוסע לי ברחובות העיר ולא מסוגל להתאפק מלהגביר את הווליום. במערכת מתנגן לו דיסק של פינק פלויד שמתחלף עם שוטי הנבואה שמתחלף עם רונה קינן. אבל לאט לאט אני שם לב שבעצם לאף אחד לא באמת אכפת ממני. אף אחד לא מסתכל, אף אחד אפילו לא מסובב מבט. ואז הבנתי שהם כולם גרים כאן. הם כולם רגילים לשטות הזאת שמסתובבת להם בין הרגליים. והם כולם יודעים שאני נוסע במכונית אמריקאית ישנה שעולה 4500 דולר, גג נפתח או לא גג נפתח… אז התאכזבתי ועשיתי את הטעות של לעשות על הכביש המהיר.

תוך כמה שניות הבנתי שמשהו לא בסדר. חתיכות אבק עפו לי לעיניים כל שנייה, וכל הפתקים שהיו על המושב מצאו את דרכם אל אוויר העולם והרחק ממני, והכי גרוע, הרעש! וואי איזה רעש! אחרי חצי שעה של נסיעה שירדתי מהכביש המהיר, הרגשתי שסיימתי מסע כומתה (למען גילוי נאות, לעולם לא עשיתי מסע כומתה אבל הרגשתי שהדימוי מתאים).  לקח לי כמה דקות להירגע ואז התחלתי לצחוק על עצמי. איזה דביל! לנסוע 120 קמ"ש עם גג נפתח בלי משקפי שמש ולהשאיר חתיכות נייר לא מוגנות על המושב. טוב, מטעויות לומדים ומאז אני לא עולה על הכביש המהיר עם הגג פתוח. ואני גם לא מסתכל מסביב בדאווין, אלא פשוט נהנה לנסוע באוויר הפתוח. ואתם יודעים מה? זה עדיין כיף!

אז למדתי קצת דהרמה, ולמדתי קצת צניעות, ולמדתי קצת דאווין והנה חלף לו עוד שבוע מעניין באמריקה הגדולה. חג שמח ונתראה בקרוב!

Visiting Bel-Air and living alone in the city

מכיוון שכולכם במתח החלטתי להקדים את כתיבת הפוסט הבא שלי ולהתיישב ולכתוב לכם על השבוע שעבר עליי לטובה. 

השעה הייתה שש בערב כשקיבלתי טלפון. בצד השני של הקו היה ריק מ "Music Express" שביקש ממני לצאת החוצה כי הוא מחכה לי בחוץ עם המכונית. לאן נוסעים? נוסעים לבל-אייר לארוחת ערב עם אלן רודניק ואשתו ועוד זוג חברים. אני נכנס ללינקולן היוקרתית בה מחכה לי בקבוק מים להרוות את צמאוני ונהג בלונדיני ואדיב שלבוש בחליפה. מה יש לאמריקאים האלו עם חליפות?! אני לא מבין מה רע בלהתלבש יפה בלי לשים עניבה ובלי הז'קט המעצבן הזה שלא באמת מחמם. בכל מקרה אני שוב לבשתי את מיטב מחלפותיי והרגשתי שאני אמור להיות הנהג ודיק האורח. 

בזמן הנסיעה התפתחה שיחה בה אני הודיתי בשורשים המזרח תיכוניים שלי ודיק הודה בפני שהוא חובב ספרי קונספירציה שטוענים שמשפחת בוש אחראית לכל הרוע בעולם (רצח קנדי, העוני בארה"ב, העוני באפריקה, ועוד ועוד). בספר אחר טוענים שאובמה הוא המשיח… בספר אחר טוענים שישראל תשלוט בעולם… הכל כתוב! איפה? על לוחות עתיקים מבבל כמובן. ובכן הייתה נסיעה מעניינת. מכיוון שחוץ מלקרוא ספרי קונספירציה, ריק אוהב מאוד לדבר, אז הוא לא באמת הסתכל לאן אנחנו נוסעים ואיבדנו את דרכינו ברחובות המפותלים של בל-אייר. מכיוון שריק לא מאמין ב GPS הוצאנו מפה (כן חברים, מפה אמיתית מנייר) ואני הצלתי את היום וניווטתי אותנו לבית המיוחל. בסוף הנסיעה היה רגע מביך בו רציתי לתת לריק טיפ אבל לא היה לו עודף ולכן המסכן נשאר בלי כלום, ואני נשארתי עם שטר של עשרים דולר בארנק. 

ועכשיו הבית. ובכן באנגלית יש פתגם מעניין שמתאים בסיטואציות האלו -  "There is always a bigger fish". פגשתי כבר הרבה אנשים עשירים בחיי בביקורי בארה"ב, לעזעזל, אפילו גרתי כמה חודשים במצטבר בבית שלא היה מבייש את השכונות היקרות בסביון. אבל דבר כזה עוד לא ראיתי בחיי, גם לא בטלוויזיה. רחבת כניסה וונציאנית שמובילה לדלת עץ מעוצבת ומפוסלת שמובילה לחדר כניסה מקסים מעוטר באומנות מקורית בטעם טוב שמוביל לחדר אורחים ובר בגודל של מתנ"ס בינוני. באח בוערים בולי עץ אדירי מימדים (איכשהוא צריך לחמם את כל החלל הזה), על השולחן מסודרים מתאבנים ממגוון סוגים, ומאחורי הבר עומד מחוייך אלן ומציע לי משקאות מכל הסוגים והמינים. הלכתי על יין אדום מכיוון שזה טוב נגד סרטן, מה שמייד הוביל לשיחה קצרה האם יין אדום מתאים לתפרטי הארוחה המתקרבת ובאה… החלטנו ביחד שגם אם זה לא ממש מתאים, זה יהיה בסדר, בירכנו לחיים והערב יצא לדרך. לאחר כעשרים דקות של שיחה שלווה נכנס בחור נוסף לחדר ואני לתומי חשבתי שמדובר באורח נוסף. ובכן לא מדובר באורח נוסף, מדובר בשף הפרטי שבא להגיש לנו מרק. באלגנטיות השמורה למשרתים, מזג לנו מרק גזר מוקרם בכוסיות אספרסו ובעוד לכל הסובבים כל הסצינה הזו נראית רגילה לחלוטין, אני פשוט לא הבנתי מה קורה כאן?! אחרי שטעמתי את המרק הבנתי למה הוא הכין את זה ולא אני. אם אלווה לרגע משפט ששמעתי לא מזמן ממישהו שפגשנו כאן "!Carrot is not supposed to taste this good". אחרי שמיצינו את עיניין המנות הראשונות, נקראנו לשולחן שחיכה לנו ערוך ומלא מנות טעימות כמו הודי צלוי עם רוטב אוכמניות, בטטות בתנור, אפונה עם פטריות מטוגנות וגם כרוב ניצנים. הכל מאוד טעים ומאוד ביתי ואפילו אני התרגלתי אחרי כמה דקות לעובדה שדלת לידינו עומל לו השף (לא מדובר בבחור צעיר, אלא באדם בן ארבעים לפחות) על ניקיון המטבח והכנת הקינוח. הקינוח אגב היה גלידת וניל ושוקולד עם תותים טריים. 

לאורך כל הארוחה הנושאים מקפצים להם מהסקנדל החדש של טייגר וודס (מה?! לא שמעתם?! איך לא שמעתם?!), לתרגול מדיטציה וטאי צ'י,  לבתי חולים ומחקרים רפואיים, לטורניר הגולף האחרון שבהם האישה הפסידה ליריבתה המושבעת מהקאנטרי קלאב השכן, למצב הכלכלי (כן, המצב קשה… קשה…) ולהפתעתי הטובה, הנושא של "מדינת ישראל לאן?" דווקא לא עלה. למרות שהם יהודים, לא מאוד מעניין אותם גלעד שליט, ולא החמאס, ובטח לא ביבי נתניהו, וטוב שכך. האמת שגם אובמה לא ממש עיניין אותם ובכלל פוליטיקה לא עלתה לסדר היום ואני יכלתי לספר עוד ועוד על יתרונות המדיטציה עד שאחד החברים החליט שהוא חייב לנסות והוא רוצה שאני אבוא לעשות לו שיעור פרטי. טוב, הוא עוד לא התקשר ואני לא מחכה בקוצר רוח כי מהכרותי עם האמריקאים, חוץ מללבוש חליפות, הם גם מומחים בלהיות הכי נחמדים בעולם ולהציע את כל העזרה בעולם ואז לא בהכרח להוציא את זה לפועל. לא נורא, קורות החיים שלי כבר מטיילים להם במחוזות בל-אייר ואולי משהו כן ייצא מזה בסוף. 

אחרי בערך שעתיים נחמדות ושתי כוסות יין, אלן הקפיץ אותי הביתה והערב נגמר כאשר אני יושב בדירה הישנה שקיבלתי חינם מארגון של דוסים ומנסה להבין מה קרה כאן בדיוק. מצד אחד ישנם אנשים שגרים ביערות צפונית לסן פרנסיסקו בלי שום רכוש חוץ מגלימה כתומה וקערת אוכל ולא מפסיקים לחייך, מצד שני אנשים גרים בטירות בבל-אייר, שותים ואוכלים ונהנים מהחיים, וגם לא מפסיקים לחייך. בתווך חיים להם מיליארדי אנשים שסובלים. אז המסקנה המתקבלת היא – אל תהיה באמצע! או שתוותר על הכל או שתשיג את הכל, תלוי איפה אתה נמצא כרגע. אם יש סיכוי שתגיע לחיות בבל-אייר, לך על זה! אם אין סיכוי, לך למנזר! באמצע תמיד תהיה תקוע! באמצע תמיד תרצה עוד ולא יהיה לך, באמצע תמיד תחייה בחוסר. אלא אם כן תבין את חוסר הטעם שבכל זה, ותפסיק לרצות, ואז הסבל ייעלם. האמת חברים, לא נמצאת באמצע… היא נמצאת בקיצון. או שאני טועה וממילא כנראה אשנה את דעתי עוד מעט ולכן תקחו את כל מה שאני כותב כאן בערבון מוגבל. 

אז זו הייתה הארוחה המפורסמת, וכמו כל דבר, גם היא באה והלכה, הגיעה ונעלמה. 

ועכשיו אני לבד בעיר, בלי נועה, מחפש תעסוקה. מה אפשר לעשות לבד בעיר? קודם כל אפשר ללכת לסרט “Up in the Air” ולאהוב. אחלה סרט! ממש מומלץ! ג'ורג' קלוני אמנם כבר מתחיל להימאס אבל העלילה מעולה, והבימוי טוב, והשחקנים טובים. לאכול פוקורן שלם לבד זה מתכון בטוח לכאב בטן אבל כולנו צריכים להקריב משהו. הסרט הבא ברשימה זה “Fantastic Mr. Fox”, שזה סרט אנימציה מוזר ומרוב שהוא מוזר אני חייב לראות אותו. את הקול של הגיבור הראשי, הלא הוא מר שועלי, עושה מי אם לא, ג'ורג' קלוני. אחרי הסרט הזה אני מבטיח לא לראות שום דבר עם ג'ורג' קלוני כמה חודשים טובים. 

הדבר השני שאתה יכול לעשות זה ללכת לבית קפה עם המחשב שלך, לשחק אותה עסוק, ולהסתכל על כל הבחורות והבחורים שמסביבך משחקים אותה עסוקים בעצמם, ולהנות מהחוויה האורבנית. הקפוצ'ינו מפתיע מאוד באיכותו (כנראה בגלל שהבעלים ישראלים) ואני יושב לי ומשוטט באינטרנט, מחפש דברים, כותב דברים, קורא דברים, מעביר את הזמן. אני מושך את כוס הקפה שלוש שעות לפני שאני חוזר לדירה. יום יומיים ככה זה נחמד אבל בשלב מסויים אתה מתחיל להרגיש מוזר בפנים אז בשביל להבין את ההרגשה המוזרה פתחתי שוב את האינטרנט ובדקתי את כל פעילויות הדהרמה (דהרמה – תורתו של הבודהה, יעני בודהיזם, יעני מדיטציה) בסופ"ש המתקרב. הפלא ופלא – יש שיחה עם מורה מעניין ממסורת הזן והבודהיזם הטיבטי ביום רביעי, קבוצת ישיבה עם מורה מוכרת ביום חמישי, יום שלם של תרגול עם נזיר זן ביום שבת, ויום תרגול נוסף ביום ראשון עם מורה מבוסטון. רוב הפעילויות כמובן בתשלום וחיש מהר אני שולח מייל מרגש על כך שאני פה בטיפול רפואי ואין לי עבודה וכן הלאה וכן הלאה… לא עוברת שעה ואני מקבל תשובה חד משמעית – אתה איתנו! תשלם כמה שאתה יכול ואם אתה לא יכול, אל תשלם. אז תוך שעה התמלא לי סוף השבוע ועכשיו אני מחכה בקוצר רוח להתמלא שוב בקצת דהרמה שהייתה לי במנזר וכבר הספיקה מזמן להתפוגג אל עשן המכוניות. 

זהו להפעם. מקווה שנהניתם. ביקורת ותגובות יתקבלו כמו תמיד בברכה. בפעם הבאה אספר קצת יותר על הדהרמה (מה זה?! מי זה?! מדוע זה?! האם זה קשור לדרמה וגרג?!). אה וגם חוויות ראשונות מהרכב המגניב שקנינו. למי שאין סבלנות לחכות לתמונות (נועה לקחה את המצלמה לארץ) אז הנה תמונה מייצגת שמצאתי באינטרנט. 

לא בדיוק כמו שלנו אבל ממש קרוב

חיבוקים לכולם, 

דרור

Abhayagiri Buddhist Monastery and the amazing art of networking

 אני רוצה להתחיל את המכתב באזהרה. בשורות הבאות אתם תהיו עדים לרגעים מאוד מחוסרי ציניות שלי. אני יודע שבדרך כלל הרשומות שלי מלאות בהערות ציניות על האירועים שעוברים עלינו ועל החיים בכלל אבל הפעם בחרתי לנסות גישה אחרת, כנראה בגלל השהות במנזר כפי שתקראו מייד. ועכשיו אפשר להתחיל: 

חזרנו לעיר האפורה. 

ההרגשה הראשונה שתוקפת אותך שאתה יוצא מריטריט מדיטציה של כמה ימים (או במקרה שלנו, ממנזר בודהיסטי שממוקם בעמק מיוער מדהים שנופיו מתקרבים לנופים של עמק פרווטי בהודו) זה חוסר הבנה ובלבול. חוסר הבנה לאן אתה הולך עכשיו? מה יש לך לחזור ל"עולם"? מה מחכה שם? למה אתה בעצם לא נשאר בסביבה המוגנת והנפלאה של אולם המדיטציה? למה אתה לא יכול לטייל לך ברוגע ביער כל יום, לאכול קצת, לישון קצת וזהו? מה כבר יש בחוץ שיותר נחמד מזה? בחוץ יש המון שאלות ופה יש המון תשובות. ובלבול, כי אתה מרגיש שאתה לא באמת שייך במנזר, אתה לא באמת שייך באולם המדיטציה – אין מה לעשות, נולדת בעולם המערבי, במדינת ישראל, למדת כל חייך, עבדת, שירתת בצבא, המשכת ללמוד ועכשיו אתה צריך להתקדם בחברה כמו כולם וכמו כל החברים והמשפחה שלך. לוקח יום יומיים ואתה שוקע כל כך מהר לשיגרה שלך, לא משנה מה היא, וכל החוויה נשארת כזכרון מעומעם והכל ממשיך כאילו לא היה. 

אז כפי שאתם מבינים מהפסקה הראשונה, הייתה חוויה מדהימה ועמוקה במנזר. 

חלקכם אולי ראיתם את התמונות שנועה פרסמה בפייסבוק אז אתם כבר מודעים לנופים ולאווירה, אבל למי שלא מחובר לעולם הפייסבוק, מדובר בעמק מלא באלונים ואורנים ועוד עצים שבטח נועה יודעת לזהותם ואני ממש לא. חבורות של צבאים ויעלים ובמבים קטנים מסתובבים בין האנשים באין מפריע וגם ארנבים וסנאים והמון ציפורים. אפילו דובים וקצת נמרים נצפו שם על ידי הנזירים אבל אנחנו לא ראינו. המנזר "שלנו" גובל בעוד שני מנזרים אחרים, שניהם נוצריים מזרמים שונים וחוץ ממנזרים העמק הזה מלא בחקלאים ובמגדלי מריחואנה – בקיצור, הודו. מסתבר שהממשל המקומי פה לא ממש מפריע למגדלים והם לא מפריעים לו, ולעיתים רחוקות מגיעים הנה סוכנים פדרליים. 

Abhayagiri Buddhist Monastery

  

אבל הנוף הוא לא העיקר במנזר, העיקר הוא התרגול. במסורת שלהם (נזירי יער הם נקראים) לכל אחד יש את הביתן הפרטי שלו בתוך היער ואת רוב היום הם מבלים לבדם בתרגול מדיטציה בישיבה והליכה ובקריאת ספרים. כולם נפגשים בבוקר למדיטציה, ואז ארוחת בוקר, ואז זמן למטלות ועבודה, ואז ארוחת צהריים (בערך ב 11:00) ואז כולם משוחררים עד חמש וחצי, זמן לכוס תה, ובשבע וחצי נפגשים שוב למדיטציה ושיחה. מה חסר? כן, אם שמתם לב, אין ארוחת ערב. במסורת הזו לא אוכלים אחרי הצהריים ולכן אין ארוחת ערב. ביום הראשון והשני עוד הגנבתי איזה חטיף גרנולה, אבל בשאר הימים פשוט לא אכלתי ואתה יודעים מה? זה פשוט לא היה בעיה! הייתי קצת רעב אבל לא נורא וחוץ מזה אחרי כמה ימים שם נשקלתי ולא איבדתי גרם ממשקלי המועט. מדהים כמה אנחנו אוכלים רק מתוך הרגלים ובכלל לא מתוך צורך. 

מכיוון שהאורחים במנזר משתתפים בכל הפעילויות כמו הנזירים, גם אני קיבלתי חדר פרטי חמוד עם מיטה, כרית מדיטציה, אור קריאה, שעון מעורר (קמים בארבע וחצי בבוקר למדיטציית בוקר משותפת) ומשטח הליכה מיושר בין העצים מחוץ לחדר. השירותים בחוץ. המקלחת נמצאת על יד האולם המרכזי. כל יום קיבלתי מטלה חדשה, לנקות את המקלחות, לנקות את השירותים, לצבוע. הכל מבוצע בשקט, ועם כמה שיותר מודעות. עד 11:00 אתה כבר מאוד רעב והארוחות היו מאוד מפנקות וטעימות. כל האוכל שם נתרם על ידי האוכלוסייה המקומית (בעיקר בודהיסטים תאילנדיים) ולכן אכלנו הרבה אוכל ביתי מעולה ומזין! אחרי האוכל בדרך כלל אני ונועה יצאנו לטיול בהרים והלכנו לנוח. בין לבין ניסינו לעשות מדיטציה לבד אבל זה קשה מאוד. אני מוכרח להודות שבימים הראשונים היה קצת משעמם ואפילו מעצבן בשלב מסוים (זה תמיד קורה גם בריטריטים וידוע בתור "סינדרום העצבים של היום השני או השלישי") אבל אחרי יומיים אתה פשוט נכנס למצב קבוע של שלווה, שמחה, אהבה. 

Abhayagiri Buddhist Monastery

וכמו כל דבר בעולם הזה – הכל חולף וגם החופשה הזו נגמרה אחרי כמה ימים ועשינו את הדרך חזרה רגועים ושמחים עד שהתחלנו לריב באוטו… אבל גם זה חלק מהחיים וגם זה חולף ובסוף הגענו הביתה מרוצים ומבולבלים. 

למחרת היום, קיבלתי טלפון מהרופא שלי ששאל אם אני מסכים לבוא איתו לפגישת הנהלה של איזה קרן תרומות רצינית ביותר שתורמת כבר שנים למחלקת המחקר של בית החולים שלי. מכיוון שזו נראתה לי חוויה מעניינת (אף לא באמת השתתפתי בישיבת הנהלה כל כך בכירה, בטח לא באמריקה) אז הסכמתי ומייד בדקתי טוב טוב שאני לא צריך חליפה ועניבה ואמרו לי שמדובר בישיבה שהיא casual. מה כוונה ב casual? אם אתה אמריקאי זה אומר שאתה לובש בגדים יפים אבל לא מחוייב לחליפה. אם אתה ישראלי מהמושב, זה אומר שאתה לובש את הבגדים הכי טובים ויקרים שאי פעם קנית ומקווה לא להביך את עצמיך. אז התלבשתי כמו לחתונה שלי ונסעתי לישיבת ההנהלה. 

הכניסו אותי לחדר ענק עם כארבעים כורסאות עור ושולחן שיש בגודל של מדינה קטנה. מסביבי עשירי לוס אנג'לס עושים מינגלינג עם עצמם ואוכלים מטעמים שונים. ואני שם, בחור צעיר וקטן, מבולבל ומחפש את עצמו. עכשיו, בכל זאת יש לי גנים של אמא ואבא שלי, אז די מהר התחלתי ללחוץ ידיים לאנשים ולהכיר ולחייך ולספר על עצמי. גיליתי שאחד מהם הוא לא פחות ולא יותר מיועץ למרתפי יינות פרטיים (כן כן מה שאתם קוראים), ואחר הוא מנכ"ל של חברת השקעות, ואחרת היא בעלת המסעדה שכל הכוכבים אוכלים בה אחרי טקס האוסקר, בקיצור – אנשים כבדים ביותר. אז הישיבה התחילה ואני סיפרתי את הסיפור שלי בקצרה, והרופא שלי סיפר קצת על המחקרים שהם עושים, וכולם מאוד התלהבו ואפילו מחאו לי כפיים (היה מאוד מביך). אחרי חצי שעה עזבנו את הישיבה ואז אמרו לנו בחוץ שהם אישרו משהו כמו חמישה מליון דולר לבית החולים. הצלחה! כולם היו מאוד מרוצים! 

וה networking המשיך למחרת. אחד האנשים בישיבה הוא יהודי חביב ועשיר שבעיקר התלהב מזה שלמדתי בטכניון, ולמחרת הישיבה הוא שלח לי מייל והזמין אותי לארוחת ערב עם אשתו וחברים בביתו הצנוע – ב"בל אייר". למי שאולי לא מכיר, "בל אייר" זו השכונה היוקרתית של בברלי הילס בה גרים האנשים היותר עשירים (אם אפשר להיות יותר עשיר בכלל). כמובן שהוא יזמין לי גם נהג שיבוא לקחת אותי מהבית… בכל זאת, למה שאני אנהג? 

אז עכשיו אני מחכה למחר, לארוחת הערב, ומתרגל את יכולות המינגלינג שלי באנגלית ואין לי מושג למה לצפות. אני לא יודע מי יהיה שם ומה יהיה שם, אבל אולי ייצא לי מזה עבודה. אני כבר מפנטז על להיות מדריך הטאי צ'י והמדיטציה של עשירי לוס אנג'לס… 

אז כפי שאתם רואים, השבועיים האחרונים היו הפכפכים במיוחד. התחלנו במנזר, המשכתי בבל אייר. אה, וגם נפרדתי מנועה לשלושה שבועות כי היא נסעה לישראל. ואני לבדי… וגשום… וחשוך ואין לי סוודר. שטויות! אני נהנה מהזמן שלי לבדי (בינתיים). 

אז להתראות בינתיים, ואני אעדכן אותכם מה קרה בארוחת הערב המעניינת שלי… 

Greatings from the land of Far, far away… Part 7

חדשות טובות!

המיפויים עברו בשלום ואפילו התשובות היו טובות. הכל יציב בינתיים בגוף הקטן והשברירי שלי, שזה אומר שממשיכים לפחות לעוד חודשיים ואנחנו לא חוזרים הביתה כרגע.

ויש עוד. זוכרים את האוטו הגרוע שקנינו? ובכן עכשיו הוא הבעיה של הסוכנות רכב כי "שכנענו" אותם (פרטים בהמשך) לקחת אותו בחזרה ולהחזיר לנו את הכסף ולכן עכשיו אנחנו מחוסרי רכב אבל בעלי ממון! מצבינו הנוכחי חייב אותנו לחזור לכמה ימים לביתנו הקודם ב Westlake Village בגלל שאנחנו משתמשים שוב ברכב הנוסף של ג'ו-אן. ועכשיו אנחנו מתחילים הכל מחדש ומחפשים רכב אחר לקנות. היום כבר ראינו כמה אפשרויות, אבל שום דבר לא מרגש ואחרי הטראומה הקודמת אנחנו ממש לא יודעים איך לבחור.

לגבי עבודת השכנוע -  היה ממש חוויה מעניינת! מכיוון שכאשר דיברנו עם הסוכנות בפעם הלפני האחרונה הם די הבהירו לנו שהם בחיים לא יקחו את האוטו בחזרה, היינו מאוד פסימיים וכבר חשבנו שממש אכלנו אותה ושנפסיד הרבה מאוד כסף על הקנייה הזו. אבל אז החלטנו לבקש את עזרתו של סטן (חברה לחיים של ג'ו-אן) וביקשנו שיבוא איתנו לדבר עם המנהל ואולי הוא כן יצליח איפה שאנחנו נכשלנו. במקביל התייעצנו עם עורכת דין שאמרה שיש לנו קייס לתביעה, אבל שכדאי מאוד שנתפשר איתם בגלל שתהליך משפטי לוקח הרבה מאוד זמן (ובמצבינו הנוכחי אנחנו בטח לא יכולים להתחייב לתהליך שכזה). אז ישבנו עם סטן ערב אחד והקשבנו לעצות שלו והכנו את הקייס שלנו (שכחתי לציין שגם הוא עורך-דין, אמנם לא עוסק בזה כיום, אבל עדיין עורך-דין) וכתבנו את כל רצף האירועים שקרו לנו עם גיבוי של מסמכים מהמוסכים השונים. עם כל התיק המכובד הזה ומצויידים בסטן, לבוש בחליפה ועניבה (בכל זאת מדובר באמריקאי מקורי אמיתי) הגענו לדבר עם מנהל הסוכנות. ועכשיו התחיל החלק המעניין. ברגע שהמנהל ראה אותנו עם בן אדם מכובד (ואמריקאי) ועם תיק מסמכים מסודר, כל השיחה התנהלה בצורה שונה לחלוטין! פתאום הוא היה במגננה, פתאום הוא היה מפוחד אפילו, פתאום הוא דיבר אלינו בעדינות וברכות ואחרי פחות מעשר דקות של שיחה אותה ניהל סטן ביעילות ובדיוק הבחור יצא מהחדר וחזר עם תשובה שאנחנו מקבלים את כל הכסף בחזרה והוא לוקח את האוטו.

כמובן שכולנן היינו די בהלם. אתם חייבים להבין שאותו מנהל, רק ימים ספורים לפני כן, התעלם מאיתנו לחלוטין, לא הסכים לקחת את האוטו ולא הסכים לשלם לנו גרוש. והנה, רק הוא ראה שיש לנו גיבוי ממקומי, דובר אנגלית כשפת אם ולא במבטא ים תיכוני משובש, לובש עניבה ולא כפכפים… והכל התהפך. מאוד מעניין. כמובן שכולם היו שמחים עם הפתרון שהושג וקיבלנו על המקום צ'ק שמן שהופקד לחשבונינו החדש והריק. הלכנו לחגוג בארוחת צהריים והרגשנו איך סלע אדיר פשוט נעלם לנו מהנשמה. כמובן שגם הרגשנו ממש טוב עם עצמינו שניצחנו את הסוכנות הרעה והשמנה. ממש לוחמי חירות!

ובכן אחרי שהסיפור הזה נגמר, היו כמה ימים מתוחים ומשעממים כשחיכינו לתוצאות המיפויים. אמא שלי פה איתנו בשביל לארח לנו חברה, אבל גם בגלל שאין לנו רכב משלנו, וגם בגלל שנגמרו לנו כל התוכניות התיירותיות שהיו לנו בחודש האחרון, ובעיקר בגלל שכבר אין לנו אוטו במוסך לדאוג לו ולחשוב עליו בכל רגע, פשוט אין לנו מה לעשות! ובכן עכשיו שהמיפויים עברו, ואמא שלי עוזבת מחר, אני ונועה ניקח עצמינו בידיים החלשות שלנו ונתיישב. איפה נתיישב? אללה יודע… אנחנו רוצים לצאת מהעיר הזו כי היא ממש לא מתיישבת עלינו בצורה נעימה, אבל קשה למצוא מקום במחיר אפסי שכזה ובטח קשה למצוא עבודה או משהו בסגנון הזה. אני אולי סוף סוף יצליח להגשים את הרעיון שלי לפתיחת קבוצות טאי צ'י וצ'י גונג, ונועה אולי תלמד אומנות לילדים או תלמד אומנות בעצמה, ואולי אני בכלל יחזור לייעץ לבתי חולים איך לבזבז את כל הכסף שלהם על מערכות מידע ממוחשבות במקום תרופות, כמו שעשיתי ביעילות רבה בארץ. בקיצור - העתיד טומן בחובו אפשרויות רבות.

בעתיד הקרוב, לעומת זאת, אנחנו לא הולכים למצוא עבודה, אלא למצוא את עצמינו במנזר. אני מניח שיהיה הרבה מה לספק על החוויה הזו, אחרי שנחזור. אז עד לפעם הבאה, שתמשיכו להנות מחייכם המעניינים ושתתחילו לכתוב בחזרה כי מחלקיכם לא קיבלנו תגובות כבר המון זמן! אולי אפילו אף פעם! הכל נרשם בפנקס השחור חברים, הכל נרשם.

יאללה ביי,

דרור

Greatings from the land of Far, far away… Part 6

אהלן!

הפעם זה כנראה הולך להיות ארוך כי קרו הרבה דברים.

רן וליאת עזבו. אנחנו שוב לבד. לגמרי לבד.

האוטו שוב במוסך. לגמרי במוסך.

אמנם אנו גרים בהוליווד, אבל גדולי התסריטאים לא היו יכולים להמציא סיפור יותר מתיש מהסיפור שאנחנו עוברים עם האוטו החדש-ישן שלנו… אם באמת אקצר, אז סוף סוף הצליחו למצוא מה לא בסדר באוטו, אבל לא באמת יודעים איך לתקן את זה והמוסכניק של פורד אומר לנו שאנחנו חייבים להיפטר מהרכב הזה ולהחזיר אותו לסוכנות ממנה קנינו אותו. הסוכנות, כמובן, לא מוכנה בכלל לדבר איתנו ושנלך ל^%^# מבחינתם. אז עכשיו אנחנו כנראה נצטרך למצוא עו"ד טוב וללכת ללא פחות ולא יותר מתביעה משפטית. איזה כיף! בדיוק מה שהיינו צריכים לפני השבוע של המיפויים שמתוכננים לי בשבוע הבא. כמובן שישנה גם האפשרות לזרוק את האוטו בשכונה של היספנים ולקוות שיגנבו אותו (אם הוא יתניע להם). או לחילופין למכור אותו למישהו במחיר הפסד נוראי, ללקק את הפצעים, ולשלוח את נועה למלצר עד סוף ימיה בשביל להחזיר את ההשקעה. הייתי מוכר את איבריי, אבל אף אחד לא מוכן לקנות אותם אחרי כל ההתעללות שהם עברו.

אז עכשיו אנחנו עם אוטו שכור שעולה בערך 40 דולר ליום. ואיתו אנחנו מתכננים לנסוע לאריזונה לבת מצווה של אחיינית שלי אופיר. לפחות הוא כנראה לא יפסיק לעבוד באמצע המדבר.

אבל עכשיו לחוויות הטובות יותר:

היו שלושה שבועות נהדרים!!!! אמנם תוכנית התיירות שלנו שנועה הזכירה במכתבה הקודם כמעט והתבטלה בגלל שפיתחתי חום גבוה בדיוק לפני שלושה שבועות, אך מכיוון שלא היה לנו מה לעשות בשבת, הלכנו למיון ובילינו שם עד עשר בלילה. בסופו של דבר לא מצאו אצלי כלום אבל נתנו לי "טמי-פלו" בגלל שאולי יש לי שפעת ואולי זה יטפל בי. היו כמה רגעים של מתח, אבל החום עבר אחרי יומיים וטסנו לחוף המזרחי לפגוש את רן וליאת, ואיתי (חבר טוב שלהם שעכשיו כבר גם חבר שלנו) ודון פדרו היקר (הטנדר טויוטה המעולה של איתי שעלה בערך כמו הרכב הנוראי שלנו ושווה כל כך הרבה יותר), ואת בוסטון היפיפיה כמובן. רגע לפני הטיסה עוד הספקתי לגרור את נועה למשחק כדורסל של מכבי נגד הקליפרס ב staple center (הפסדנו נואשות למרות שהקליפרס אולי הקבוצה הגרועה ב NBA…).אבל נחזור לטיול – היה כל כך כיף לפגוש חברים מהבית! היה ממש מרגש! ובוסטון עיר מדהימה. האמת שבילינו את רוב הזמן בקיימברידג' ולא בבוסטון (לפי מקומית חביבה שאירחה אותנו, קיימברידג' היא המקום המדהים באמת ובוסטון היא מעפנה… אנחנו לא באמת שמנו לב להבדל). בלילה הראשון התארחנו אצל גרטשן שלקחה אותנו לאכול במסעדה אתיופית (היה ממש טעים!) ולימדה את כולנו מה זה אומר להיות משוחרר מעצורים וחופשי באמת. הבחורה פשוט פצצת אנרגיה מטורפת. כמעט כל בן אדם ברחוב, היא עצרה לדבר איתו, לרקוד איתו, לשיר איתו. היא מצאה חבורה של שלוש בחורות אפרו-אמריקאיות (או בעברית – כושיות) והתחילה לצלם אותן (היא צלמת מקצועית) ובמשך עשרים דקות פשוט עשתה להן בוק מטורף באמצע הרחוב. היה פשוט חוויה להסתובב איתה ערב שלם ולראות כמה אנחנו זקנים ומיושנים ועצורים. אולי קצת מהאנרגיה שלה נשמרה אצלינו איפהשהוא. ישנו אצל גרטשן בדירה בלילה וזכינו להכיר גם את ג'ניי השותפה שלה שהיא זמרת פולק-קאנטרי מוכשרת ומצליחה בעתיד ומלצרית בהווה שעוד תשמעו עליה בהמשך.

 

{הפסקה לרגע להסביר מה הכוונה ב"אירחה אותנו":

לפני הנסיעה נרשמנו כולנו לאתר שנקרא couch surfing. מטרת האתר הזה היא להכיר אנשים נחמדים בכל העולם על ידי כך שהם מארחים אותך אצלם בבית. אירוח יכול להיות רק כוס קפה ועוגה או ממש לישון אצליהם בדירה. מכיוון שאיתי הוא ממש שגריר של כבוד שם (הוא טייל בכל דרום אמריקה ובעוד מקומות בשיטה הזו) הוא הציע שנישן במהלך הטיול אצל מארחים שונים וכך גם נחסוך כסף וגם נכיר באמת את המקומות הכי מעניינים של המקומיים. אמנם בהתחלה היו לי ולנועה קצת חששות אבל למזלינו הרב התגברנו עליהן כי זה הפך את הטיול למשהו מדהים שלעולם לא היינו יכולים לתכנן בלי המארחים הנדיבים שלנו.}

 

למחרת יצאנו לנסיעה לדרום וורמונט עם צירה בדרך בבית הישן של נועה ובבית הספר שלה ב Newton. כמובן שהייתה התרגשות רבה מאוד, בעיקר מצד נועה וקצת פחות מכל האחרים. בדרך בוורמונט זכינו לראות את כל צבעי השלכת המדהימים של ניו – אינגלנד (מצורפת תמונה לדוגמא). כמה עצים וכמה מרחבים יש כאן. ואוו. זה בלתי נתפס איך אנשים נלחמים בכל העולם על פיסות אדמה יבשות ואנחנו פשוט עברנו לנו באלגנטיות ליד מאות מליוני דונמים של טבע ירוק ופורה. מזג האוויר היה פשוט מושלם! קריר ונעים וללא כל עננים מעצבנים שמורידים את הדבר המעצבן הזה – גשם. לקראת ערב הגענו ל WESTON שזה עיירה או יותר נכון יישוב או יותר נכון כמה בתים מבודדים ביער והכרנו את קרי, המארחת השנייה שלנו שעובדת עם נערים שיש להם בעיית אלכוהול (מאוד משעמם להיות נער בוורמונט). אלת המזל האירה לנו פנים וקרי בדיוק שמרה על בית של אנשים אחרים שהסכימו שכולנו נתארח אצלם. הבית היה מפנק ביותר (חוץ מכלבה אחת מעצבנת שהזילה ריר על כולם…) עם מיטות לכולם ומקלחות לכולם ואפילו שולחן ביליארד (רן ניצח תמיד). ממש כמו להתארח במלון יוקרתי רק עם כלבים. למחרת יצאנו לטיול רגלי (היחידי לאורך כל הטיול העצל שלנו) של כמה שעות ביער ושוב חווינו את השלכת, הפעם אפילו מיותר קרוב.

מכיוון שהמכתב מתארך מעבר ליכולות הריכוז של הקורא הממוצע, מפה אתחיל לסכם באמת בקצרה:

- למחרת נסענו ל north Adams שזה כבר חזרה במסצ'וסס. התארחנו אצל אנני סנשיין שהיתה חביבה וחמודה כמו כולן למרות שהדירה שלה לא הייתה ממש מתאימה לאירוח של חמישה אנשים… לא נורא, לפעמים יש נפילות. ניצלנו את הזמן ללכת לשחק באולינג ולבלות בבית קפה המקומי שם במקרה ראינו גם הופעה של אחד המקומיים החביבים.

- למחרת חזרנו לבוסטון שוב ונפגשנו עם ג'ניי (זוכרים ממקודם) והתארחנו אצלה ואצל גרטשן לעוד לילה. בערב ניגנו איתה קצת ויצאנו לאכול והיא הייתה מקסימה. מסתבר שהיא גם מתאמנת בצ'י – גונג כמוני וגם מטפלת בהילינג אז אני, בתור החולה של החבורה, זכיתי גם לטיפול ממנה למחרת. היה קצת מוזר אבל תמיד נחמד לקבל קצת אנרגיות חיוביות.

- לפני הנסיעה חזרה ללוס אנג'לס עוד הספקנו להתרשם לטובה מהמוזיאון למדע של בוסטון וללמוד קצת. מקום חביב ביותר אם כי קצת לא מעודכן… בוא נגיד שהייתה שם תערוכה על מחשבים בערך משנות השמונים שהציגה בגאווה את ההמצאה החדשה ביותר – ה PC…

 

- טסנו הביתה ביחד עם רן וליאת להמשך הטיול, הפעם בחוף המערבי.

- יומיים מנוחה. קצת הסתובבנו בעיר אבל האמת שאין כאן באמת מה להראות לתיירים חוץ מהוליווד והרבה בטון והיספניים.

- יום טיול לחוף הים במליבו או יותר נכון Point Dume. מעולה! איזה מקום מקסים מצאנו, ממש כמו חוף מכמורת. והכי מדהים זה שראינו  כלבי ים ולווייתנים! כן כן! לווייתנים אמיתיים ולא בכלוב! בים החופשי. המים אמנם קפואים אבל עשינו קפה שחור על החוף והרגשנו כל כך כמו בבית.

- יום טיול למדבר בו ישנו בקמפינג באמצע המדבר. גם המדבר באמריקה יותר גדול ויותר מרשים. איזה מרחבים מדהימים של חול ואבנים. ושקט נדיר. רק הירח המלא קצת הרס את חווית הכוכבים אבל לא נורא. באמצע הלילה הגיעו אנשים נוספים לישון קרוב אלינו ואני ונועה קצת נלחצנו, אבל הסתבר שהם סתם חברה שבאו לעשות קמפינג כמונו ולא רוצחים מטורפים כמו שאנחנו הנחנו.

- יומיים אחרונים בלא פחות ולא יותר- לאס ווגאס(!) – העיר והאגדה. כל כך הפוך מהלילה הקודם במדבר… למרות שאולי גם ווגאס זה סוג של מדבר – מדבר הנשמות… האמת שבגלל שזה היה Halloween היה מפוצץ באנשים ותחפושות ובחורות חצי ערומות ברחוב והייתה אווירה מאוד חגיגית. היה ממש כיף פשוט להסתובב ברחוב ולהסתכל על החוויה האנושית מסביב.

 

זהו.

חזרנו הביתה מווגאס עייפים ומרוצים ונרגשים ועצובים מאוד להיות שוב לבדינו בעיר הגדולה והאפורה. אבל אין לנו הרבה זמן לנוח כי היום כבר יוצאים לדרך לאריזונה לבת מצווה. משם חוזרים לשבוע מיפויים שאחריו כנראה אנחנו נוסעים לבלות כמה ימי שתיקה במנזר.

מתנצל על האורך הפעם, אבל לא ידעתי על מה לוותר ורציתי לספר את כל מה שעבר עלינו. אם הגעתם עד כאן, אתם אכן חברים אמיתיים.

מקווה שקראתם עד הסוף, אם לא, תשלימו פערים בפעם הבאה.

תחזיקו אצבעות למיפויים בשבוע הבא.

יאללה ביי,

דרור ונועה

Greatings from the land of Far, far away… Part 5

שלום אנשים יקרים.

 

הפעם אני (נועה) אהיה זו שכותבת משתי סיבות: סיבה ראשונה היא שבא לי להשמיע קול… עד היום דרור היה זה שכתב את כל  המיילים. הסיבה השנייה היא שעכשיו עשרים לארבע לפנות בוקר וכתיבת מייל נראת לי כמו אחלה תעסוקה לשעות כאלו.

למה אני לא ישנה? אכלתי לארוחת ערב אוכל הודי. היה טעים מאוד, המסעדה לא היתה בדיוק זולה, ולכן אני לא רוצה להשתמש במילים חריפות כמו "קילקול קיבה" אבל בואו נאמר שהתעררתי עם צורך להקיא, שילשול חריף, גלי חום והזעה.

 

את הערב בילינו בחברתה המצויינת של מיה, אחות של חבר מהארץ. יש לה מפעל להדפסה על בדים ולפני כמה זמן סיפרנו לה (שלא לומר קיטרנו – או ביתר דויק –  קיטרתי) על הדירתנו החינמית אך הישנה והמרופטת משהו, ועל כך שאין בכוונתנו לקנות ריהוט ולהשיקע כסף כל עוד אין לנו דרך לאמוד כמה זמן נאלץ ללבלות פה. מיה הציעה לנו לכסות את הריהוט הישן ולהכניס צבע לדירה האפרורית בעזרת בדים שהיא תיתן לנו. בהמשך של אותו הערב השיחה התגלגלה אל "גנש" – האל ההודי בעל גוף של אדם וראש של פיל (הפרשנות מגיעה לטובת מי מכם שטרם ביקר בהודו). מבלי להכנס לסיפורי המתולוגיה  – גנש נחשב לאל שומר ומגן, ואנשים מציבים פסלים שלו בכניסה לבית. חבר של מיה שנכח גם הוא באותו הערב סיפר לנו שהשכונה שלו נשרפה קליל (!) בגל השריפות שהיה פה לפני מספר שבועות (כן, גם הבית של החבר ההוא נשרף עד היסוד – אבל זה כבר סיפור אחר). על כל פנים, בשכונה היה בית אחד שעל אחד מהקירות החיצוניים שלו היה ציור ענק של גנש, ואותו הבית נשאר היחיד בשכונה כולה שנותר ללא פגע.

טוב, אם לקצר קצת את הסיפור, היום נפגשנו שוב עם מיה והיא העניקה לנו במתנה בדים וכריות בכמות מסחרית (כמות מסחרית באמת) עם הדפסים של גנש שהיא הכינה במיוחד עבורנו ! יש כאן כ"כ הרבה בדים וכריות שלרובם אין לנו שום יכולת למצוא שימוש, אבל אפשר לומר שהבית קיבל שידרוג רציני, גנש שומר עלינו מכל פינה ובעיקר מזכיר לנו את האמת המפתיעה והמחממת – איזו נדיבות אנשים יכולים להוציא מליבם.

 

לפני כמה ימים החלטנו שדי לנו לשבת בבית, חסרי מעש, ולרחם על עצמנו. באמצע נובמבר דרור יעבור שוב סידרת מיפויים ועל פי התוצאות נדע עם ממשיכים בטיפול הנוכחי או שנאלצים לחפש משהו אחר (תחזיקו אצבעות לטוב בבקשה).

החלטנו שאם תוצאות המיפוי יהיו טובות – נתחיל להשתקע פה – כלומר אישור עבודה עבורי וחיפוש מסגרת. עד אז – אנו מתייחסית אל הזמן שלנו כאן כאל "זמן תיירות". ומה תיירים עושים? תוכניות !  חיש מהר הוצאנו דף ועט ועשינו תוכניות תיירותיות לימים הקרובים. תיירים הרי לא יושבים בבית/מלון ומחכים לחזור הביתה. טוב, התוכניות קצת התקלקלו לנו כי כרגיל האוטו היה צריך לבלות במוסך (זה גם סיפור בפני עצמו. אני חושבת לקרוא לאוטו "אוטו-זבל" ואז כשאנהג בו ארגיש שאני מגשימה את חלום הילדות של גל) ואח"כ היו כמה ימים של גשם, אבל בגדול אנחנו מבלים ומטיילים כל יום ואני כבר קצת מתגעגעת לכמה שעות של מנוחה חסרת-מעש בבית. היום למשל טיילנו אל השלט של הוליווד. אי אפשר להגיע ממש עד השלט אבל הגענו די קרוב והיה כייף. אחה"צ טיילנו בשדרת מלרוז שזה ה"mother ship" של כל רחובות השנקין בעולם. מחר אולי ניסע לאיזה חוף ים שאפשר לטפס ממנו על גבעה וממנה להשקיף על הים ונאמר לנו שאם קצת מזל ניתן לראות משם דולפינים ליוויתנים וכלבי ים.

אתמול סוף-סוף גררנו את עצמנו למפגש של מדיטציה ושיחת דהרמה (קצת בודהיזם – בשביל הנשמה) והיה כ"כ משובח שפשוט לא הצלחנו להבין איך לעזאזל לקח לנו כל כך הרבה זמן ללכת לזה !!!! המורה הוא בעצם פנקיסט, מכוסה קעקועים מכף רגל ועד ראש, נראה כמו נאו-נאצי (זה קישור לתמונה שלו), אבל התגלה כמורה מעולה, מדוייק, חכם ולעיניין. מדהים! יש דברים שיכולים להתקיים רק בלוס-אנגלס.

 

בעוד פחות משבוע רן וליאת מגיעים לביקור וההתרגשות בשיאה ! אנחנו מתכננים לסוע לניו אינגלנד ולטייל בשלכת. מקורות יודעי דבר טוענים שכבר פיספסנו את השלכת ואנחנו מגיעים בדיוק בזמן לקפור הראשון, ככה שכנראה שיהיה מעניין…. אחרי בערך שבוע שם נטוס כולנו ללוס-אנג'לס ונפשיר כאן קצת, אולי ניסע לסנטה-ברברה (תלוי במצב הרוח של האוטו-מניאק שלנו). בסוף ניסע ללאס-וגאס ומשם רן וליאת ימשיכו חזרה לארץ ואנחנו נחזור אל בית ה"גנש" שלנו. בקיצור – כייף  ותיירות אמיתית!!!!! אחרי זה עוד מתוכננות נסיעות רבות – כמה ימים אחרי שנחזור ניסע לאריזונה למסיבת בת המצווה של אופיר, אח"כ אמא של דרור תבוא לבקר אותנו בלוס אנג'לס, אולי ניסע לסאן – דייגו (באותו השבוע דרור יעשה מיפויים), ואחרי כל זה ניסע להתארח כמה ימים במנזר הבודהיסטי שאנחנו מפנטזים על להגיע אליו מהרגע שהגענו לארה"ב.

מכל התוכניות האלו, וגם בגלל הטיול היום – כבר כואב לי כל הגוף, הרגליים והגב ואני כבר עייפה. אכן תוכניות מרגשות אך אינטנסיביות….  ואני גם די קוטרית מטיבעי אז אפשר להכניס גם את העובדה הזו למשוואה. J

 

טוב, יאללה, נראה לי שאני כבר יכולה ללכת לישון ואפילו אצליח להרדם. אין לי כוח לספר על איך האוטו מתעלל בנו, אולי בפעם הבאה.

לילה טוב.

אני מצרפת כמה תמונות.  נשיקות לכולכם.