Greatings from the land of Far, far away… Part 7

חדשות טובות!

המיפויים עברו בשלום ואפילו התשובות היו טובות. הכל יציב בינתיים בגוף הקטן והשברירי שלי, שזה אומר שממשיכים לפחות לעוד חודשיים ואנחנו לא חוזרים הביתה כרגע.

ויש עוד. זוכרים את האוטו הגרוע שקנינו? ובכן עכשיו הוא הבעיה של הסוכנות רכב כי "שכנענו" אותם (פרטים בהמשך) לקחת אותו בחזרה ולהחזיר לנו את הכסף ולכן עכשיו אנחנו מחוסרי רכב אבל בעלי ממון! מצבינו הנוכחי חייב אותנו לחזור לכמה ימים לביתנו הקודם ב Westlake Village בגלל שאנחנו משתמשים שוב ברכב הנוסף של ג'ו-אן. ועכשיו אנחנו מתחילים הכל מחדש ומחפשים רכב אחר לקנות. היום כבר ראינו כמה אפשרויות, אבל שום דבר לא מרגש ואחרי הטראומה הקודמת אנחנו ממש לא יודעים איך לבחור.

לגבי עבודת השכנוע -  היה ממש חוויה מעניינת! מכיוון שכאשר דיברנו עם הסוכנות בפעם הלפני האחרונה הם די הבהירו לנו שהם בחיים לא יקחו את האוטו בחזרה, היינו מאוד פסימיים וכבר חשבנו שממש אכלנו אותה ושנפסיד הרבה מאוד כסף על הקנייה הזו. אבל אז החלטנו לבקש את עזרתו של סטן (חברה לחיים של ג'ו-אן) וביקשנו שיבוא איתנו לדבר עם המנהל ואולי הוא כן יצליח איפה שאנחנו נכשלנו. במקביל התייעצנו עם עורכת דין שאמרה שיש לנו קייס לתביעה, אבל שכדאי מאוד שנתפשר איתם בגלל שתהליך משפטי לוקח הרבה מאוד זמן (ובמצבינו הנוכחי אנחנו בטח לא יכולים להתחייב לתהליך שכזה). אז ישבנו עם סטן ערב אחד והקשבנו לעצות שלו והכנו את הקייס שלנו (שכחתי לציין שגם הוא עורך-דין, אמנם לא עוסק בזה כיום, אבל עדיין עורך-דין) וכתבנו את כל רצף האירועים שקרו לנו עם גיבוי של מסמכים מהמוסכים השונים. עם כל התיק המכובד הזה ומצויידים בסטן, לבוש בחליפה ועניבה (בכל זאת מדובר באמריקאי מקורי אמיתי) הגענו לדבר עם מנהל הסוכנות. ועכשיו התחיל החלק המעניין. ברגע שהמנהל ראה אותנו עם בן אדם מכובד (ואמריקאי) ועם תיק מסמכים מסודר, כל השיחה התנהלה בצורה שונה לחלוטין! פתאום הוא היה במגננה, פתאום הוא היה מפוחד אפילו, פתאום הוא דיבר אלינו בעדינות וברכות ואחרי פחות מעשר דקות של שיחה אותה ניהל סטן ביעילות ובדיוק הבחור יצא מהחדר וחזר עם תשובה שאנחנו מקבלים את כל הכסף בחזרה והוא לוקח את האוטו.

כמובן שכולנן היינו די בהלם. אתם חייבים להבין שאותו מנהל, רק ימים ספורים לפני כן, התעלם מאיתנו לחלוטין, לא הסכים לקחת את האוטו ולא הסכים לשלם לנו גרוש. והנה, רק הוא ראה שיש לנו גיבוי ממקומי, דובר אנגלית כשפת אם ולא במבטא ים תיכוני משובש, לובש עניבה ולא כפכפים… והכל התהפך. מאוד מעניין. כמובן שכולם היו שמחים עם הפתרון שהושג וקיבלנו על המקום צ'ק שמן שהופקד לחשבונינו החדש והריק. הלכנו לחגוג בארוחת צהריים והרגשנו איך סלע אדיר פשוט נעלם לנו מהנשמה. כמובן שגם הרגשנו ממש טוב עם עצמינו שניצחנו את הסוכנות הרעה והשמנה. ממש לוחמי חירות!

ובכן אחרי שהסיפור הזה נגמר, היו כמה ימים מתוחים ומשעממים כשחיכינו לתוצאות המיפויים. אמא שלי פה איתנו בשביל לארח לנו חברה, אבל גם בגלל שאין לנו רכב משלנו, וגם בגלל שנגמרו לנו כל התוכניות התיירותיות שהיו לנו בחודש האחרון, ובעיקר בגלל שכבר אין לנו אוטו במוסך לדאוג לו ולחשוב עליו בכל רגע, פשוט אין לנו מה לעשות! ובכן עכשיו שהמיפויים עברו, ואמא שלי עוזבת מחר, אני ונועה ניקח עצמינו בידיים החלשות שלנו ונתיישב. איפה נתיישב? אללה יודע… אנחנו רוצים לצאת מהעיר הזו כי היא ממש לא מתיישבת עלינו בצורה נעימה, אבל קשה למצוא מקום במחיר אפסי שכזה ובטח קשה למצוא עבודה או משהו בסגנון הזה. אני אולי סוף סוף יצליח להגשים את הרעיון שלי לפתיחת קבוצות טאי צ'י וצ'י גונג, ונועה אולי תלמד אומנות לילדים או תלמד אומנות בעצמה, ואולי אני בכלל יחזור לייעץ לבתי חולים איך לבזבז את כל הכסף שלהם על מערכות מידע ממוחשבות במקום תרופות, כמו שעשיתי ביעילות רבה בארץ. בקיצור - העתיד טומן בחובו אפשרויות רבות.

בעתיד הקרוב, לעומת זאת, אנחנו לא הולכים למצוא עבודה, אלא למצוא את עצמינו במנזר. אני מניח שיהיה הרבה מה לספק על החוויה הזו, אחרי שנחזור. אז עד לפעם הבאה, שתמשיכו להנות מחייכם המעניינים ושתתחילו לכתוב בחזרה כי מחלקיכם לא קיבלנו תגובות כבר המון זמן! אולי אפילו אף פעם! הכל נרשם בפנקס השחור חברים, הכל נרשם.

יאללה ביי,

דרור

Greatings from the land of Far, far away… Part 6

אהלן!

הפעם זה כנראה הולך להיות ארוך כי קרו הרבה דברים.

רן וליאת עזבו. אנחנו שוב לבד. לגמרי לבד.

האוטו שוב במוסך. לגמרי במוסך.

אמנם אנו גרים בהוליווד, אבל גדולי התסריטאים לא היו יכולים להמציא סיפור יותר מתיש מהסיפור שאנחנו עוברים עם האוטו החדש-ישן שלנו… אם באמת אקצר, אז סוף סוף הצליחו למצוא מה לא בסדר באוטו, אבל לא באמת יודעים איך לתקן את זה והמוסכניק של פורד אומר לנו שאנחנו חייבים להיפטר מהרכב הזה ולהחזיר אותו לסוכנות ממנה קנינו אותו. הסוכנות, כמובן, לא מוכנה בכלל לדבר איתנו ושנלך ל^%^# מבחינתם. אז עכשיו אנחנו כנראה נצטרך למצוא עו"ד טוב וללכת ללא פחות ולא יותר מתביעה משפטית. איזה כיף! בדיוק מה שהיינו צריכים לפני השבוע של המיפויים שמתוכננים לי בשבוע הבא. כמובן שישנה גם האפשרות לזרוק את האוטו בשכונה של היספנים ולקוות שיגנבו אותו (אם הוא יתניע להם). או לחילופין למכור אותו למישהו במחיר הפסד נוראי, ללקק את הפצעים, ולשלוח את נועה למלצר עד סוף ימיה בשביל להחזיר את ההשקעה. הייתי מוכר את איבריי, אבל אף אחד לא מוכן לקנות אותם אחרי כל ההתעללות שהם עברו.

אז עכשיו אנחנו עם אוטו שכור שעולה בערך 40 דולר ליום. ואיתו אנחנו מתכננים לנסוע לאריזונה לבת מצווה של אחיינית שלי אופיר. לפחות הוא כנראה לא יפסיק לעבוד באמצע המדבר.

אבל עכשיו לחוויות הטובות יותר:

היו שלושה שבועות נהדרים!!!! אמנם תוכנית התיירות שלנו שנועה הזכירה במכתבה הקודם כמעט והתבטלה בגלל שפיתחתי חום גבוה בדיוק לפני שלושה שבועות, אך מכיוון שלא היה לנו מה לעשות בשבת, הלכנו למיון ובילינו שם עד עשר בלילה. בסופו של דבר לא מצאו אצלי כלום אבל נתנו לי "טמי-פלו" בגלל שאולי יש לי שפעת ואולי זה יטפל בי. היו כמה רגעים של מתח, אבל החום עבר אחרי יומיים וטסנו לחוף המזרחי לפגוש את רן וליאת, ואיתי (חבר טוב שלהם שעכשיו כבר גם חבר שלנו) ודון פדרו היקר (הטנדר טויוטה המעולה של איתי שעלה בערך כמו הרכב הנוראי שלנו ושווה כל כך הרבה יותר), ואת בוסטון היפיפיה כמובן. רגע לפני הטיסה עוד הספקתי לגרור את נועה למשחק כדורסל של מכבי נגד הקליפרס ב staple center (הפסדנו נואשות למרות שהקליפרס אולי הקבוצה הגרועה ב NBA…).אבל נחזור לטיול – היה כל כך כיף לפגוש חברים מהבית! היה ממש מרגש! ובוסטון עיר מדהימה. האמת שבילינו את רוב הזמן בקיימברידג' ולא בבוסטון (לפי מקומית חביבה שאירחה אותנו, קיימברידג' היא המקום המדהים באמת ובוסטון היא מעפנה… אנחנו לא באמת שמנו לב להבדל). בלילה הראשון התארחנו אצל גרטשן שלקחה אותנו לאכול במסעדה אתיופית (היה ממש טעים!) ולימדה את כולנו מה זה אומר להיות משוחרר מעצורים וחופשי באמת. הבחורה פשוט פצצת אנרגיה מטורפת. כמעט כל בן אדם ברחוב, היא עצרה לדבר איתו, לרקוד איתו, לשיר איתו. היא מצאה חבורה של שלוש בחורות אפרו-אמריקאיות (או בעברית – כושיות) והתחילה לצלם אותן (היא צלמת מקצועית) ובמשך עשרים דקות פשוט עשתה להן בוק מטורף באמצע הרחוב. היה פשוט חוויה להסתובב איתה ערב שלם ולראות כמה אנחנו זקנים ומיושנים ועצורים. אולי קצת מהאנרגיה שלה נשמרה אצלינו איפהשהוא. ישנו אצל גרטשן בדירה בלילה וזכינו להכיר גם את ג'ניי השותפה שלה שהיא זמרת פולק-קאנטרי מוכשרת ומצליחה בעתיד ומלצרית בהווה שעוד תשמעו עליה בהמשך.

 

{הפסקה לרגע להסביר מה הכוונה ב"אירחה אותנו":

לפני הנסיעה נרשמנו כולנו לאתר שנקרא couch surfing. מטרת האתר הזה היא להכיר אנשים נחמדים בכל העולם על ידי כך שהם מארחים אותך אצלם בבית. אירוח יכול להיות רק כוס קפה ועוגה או ממש לישון אצליהם בדירה. מכיוון שאיתי הוא ממש שגריר של כבוד שם (הוא טייל בכל דרום אמריקה ובעוד מקומות בשיטה הזו) הוא הציע שנישן במהלך הטיול אצל מארחים שונים וכך גם נחסוך כסף וגם נכיר באמת את המקומות הכי מעניינים של המקומיים. אמנם בהתחלה היו לי ולנועה קצת חששות אבל למזלינו הרב התגברנו עליהן כי זה הפך את הטיול למשהו מדהים שלעולם לא היינו יכולים לתכנן בלי המארחים הנדיבים שלנו.}

 

למחרת יצאנו לנסיעה לדרום וורמונט עם צירה בדרך בבית הישן של נועה ובבית הספר שלה ב Newton. כמובן שהייתה התרגשות רבה מאוד, בעיקר מצד נועה וקצת פחות מכל האחרים. בדרך בוורמונט זכינו לראות את כל צבעי השלכת המדהימים של ניו – אינגלנד (מצורפת תמונה לדוגמא). כמה עצים וכמה מרחבים יש כאן. ואוו. זה בלתי נתפס איך אנשים נלחמים בכל העולם על פיסות אדמה יבשות ואנחנו פשוט עברנו לנו באלגנטיות ליד מאות מליוני דונמים של טבע ירוק ופורה. מזג האוויר היה פשוט מושלם! קריר ונעים וללא כל עננים מעצבנים שמורידים את הדבר המעצבן הזה – גשם. לקראת ערב הגענו ל WESTON שזה עיירה או יותר נכון יישוב או יותר נכון כמה בתים מבודדים ביער והכרנו את קרי, המארחת השנייה שלנו שעובדת עם נערים שיש להם בעיית אלכוהול (מאוד משעמם להיות נער בוורמונט). אלת המזל האירה לנו פנים וקרי בדיוק שמרה על בית של אנשים אחרים שהסכימו שכולנו נתארח אצלם. הבית היה מפנק ביותר (חוץ מכלבה אחת מעצבנת שהזילה ריר על כולם…) עם מיטות לכולם ומקלחות לכולם ואפילו שולחן ביליארד (רן ניצח תמיד). ממש כמו להתארח במלון יוקרתי רק עם כלבים. למחרת יצאנו לטיול רגלי (היחידי לאורך כל הטיול העצל שלנו) של כמה שעות ביער ושוב חווינו את השלכת, הפעם אפילו מיותר קרוב.

מכיוון שהמכתב מתארך מעבר ליכולות הריכוז של הקורא הממוצע, מפה אתחיל לסכם באמת בקצרה:

- למחרת נסענו ל north Adams שזה כבר חזרה במסצ'וסס. התארחנו אצל אנני סנשיין שהיתה חביבה וחמודה כמו כולן למרות שהדירה שלה לא הייתה ממש מתאימה לאירוח של חמישה אנשים… לא נורא, לפעמים יש נפילות. ניצלנו את הזמן ללכת לשחק באולינג ולבלות בבית קפה המקומי שם במקרה ראינו גם הופעה של אחד המקומיים החביבים.

- למחרת חזרנו לבוסטון שוב ונפגשנו עם ג'ניי (זוכרים ממקודם) והתארחנו אצלה ואצל גרטשן לעוד לילה. בערב ניגנו איתה קצת ויצאנו לאכול והיא הייתה מקסימה. מסתבר שהיא גם מתאמנת בצ'י – גונג כמוני וגם מטפלת בהילינג אז אני, בתור החולה של החבורה, זכיתי גם לטיפול ממנה למחרת. היה קצת מוזר אבל תמיד נחמד לקבל קצת אנרגיות חיוביות.

- לפני הנסיעה חזרה ללוס אנג'לס עוד הספקנו להתרשם לטובה מהמוזיאון למדע של בוסטון וללמוד קצת. מקום חביב ביותר אם כי קצת לא מעודכן… בוא נגיד שהייתה שם תערוכה על מחשבים בערך משנות השמונים שהציגה בגאווה את ההמצאה החדשה ביותר – ה PC…

 

- טסנו הביתה ביחד עם רן וליאת להמשך הטיול, הפעם בחוף המערבי.

- יומיים מנוחה. קצת הסתובבנו בעיר אבל האמת שאין כאן באמת מה להראות לתיירים חוץ מהוליווד והרבה בטון והיספניים.

- יום טיול לחוף הים במליבו או יותר נכון Point Dume. מעולה! איזה מקום מקסים מצאנו, ממש כמו חוף מכמורת. והכי מדהים זה שראינו  כלבי ים ולווייתנים! כן כן! לווייתנים אמיתיים ולא בכלוב! בים החופשי. המים אמנם קפואים אבל עשינו קפה שחור על החוף והרגשנו כל כך כמו בבית.

- יום טיול למדבר בו ישנו בקמפינג באמצע המדבר. גם המדבר באמריקה יותר גדול ויותר מרשים. איזה מרחבים מדהימים של חול ואבנים. ושקט נדיר. רק הירח המלא קצת הרס את חווית הכוכבים אבל לא נורא. באמצע הלילה הגיעו אנשים נוספים לישון קרוב אלינו ואני ונועה קצת נלחצנו, אבל הסתבר שהם סתם חברה שבאו לעשות קמפינג כמונו ולא רוצחים מטורפים כמו שאנחנו הנחנו.

- יומיים אחרונים בלא פחות ולא יותר- לאס ווגאס(!) – העיר והאגדה. כל כך הפוך מהלילה הקודם במדבר… למרות שאולי גם ווגאס זה סוג של מדבר – מדבר הנשמות… האמת שבגלל שזה היה Halloween היה מפוצץ באנשים ותחפושות ובחורות חצי ערומות ברחוב והייתה אווירה מאוד חגיגית. היה ממש כיף פשוט להסתובב ברחוב ולהסתכל על החוויה האנושית מסביב.

 

זהו.

חזרנו הביתה מווגאס עייפים ומרוצים ונרגשים ועצובים מאוד להיות שוב לבדינו בעיר הגדולה והאפורה. אבל אין לנו הרבה זמן לנוח כי היום כבר יוצאים לדרך לאריזונה לבת מצווה. משם חוזרים לשבוע מיפויים שאחריו כנראה אנחנו נוסעים לבלות כמה ימי שתיקה במנזר.

מתנצל על האורך הפעם, אבל לא ידעתי על מה לוותר ורציתי לספר את כל מה שעבר עלינו. אם הגעתם עד כאן, אתם אכן חברים אמיתיים.

מקווה שקראתם עד הסוף, אם לא, תשלימו פערים בפעם הבאה.

תחזיקו אצבעות למיפויים בשבוע הבא.

יאללה ביי,

דרור ונועה

Greatings from the land of Far, far away… Part 5

שלום אנשים יקרים.

 

הפעם אני (נועה) אהיה זו שכותבת משתי סיבות: סיבה ראשונה היא שבא לי להשמיע קול… עד היום דרור היה זה שכתב את כל  המיילים. הסיבה השנייה היא שעכשיו עשרים לארבע לפנות בוקר וכתיבת מייל נראת לי כמו אחלה תעסוקה לשעות כאלו.

למה אני לא ישנה? אכלתי לארוחת ערב אוכל הודי. היה טעים מאוד, המסעדה לא היתה בדיוק זולה, ולכן אני לא רוצה להשתמש במילים חריפות כמו "קילקול קיבה" אבל בואו נאמר שהתעררתי עם צורך להקיא, שילשול חריף, גלי חום והזעה.

 

את הערב בילינו בחברתה המצויינת של מיה, אחות של חבר מהארץ. יש לה מפעל להדפסה על בדים ולפני כמה זמן סיפרנו לה (שלא לומר קיטרנו – או ביתר דויק –  קיטרתי) על הדירתנו החינמית אך הישנה והמרופטת משהו, ועל כך שאין בכוונתנו לקנות ריהוט ולהשיקע כסף כל עוד אין לנו דרך לאמוד כמה זמן נאלץ ללבלות פה. מיה הציעה לנו לכסות את הריהוט הישן ולהכניס צבע לדירה האפרורית בעזרת בדים שהיא תיתן לנו. בהמשך של אותו הערב השיחה התגלגלה אל "גנש" – האל ההודי בעל גוף של אדם וראש של פיל (הפרשנות מגיעה לטובת מי מכם שטרם ביקר בהודו). מבלי להכנס לסיפורי המתולוגיה  – גנש נחשב לאל שומר ומגן, ואנשים מציבים פסלים שלו בכניסה לבית. חבר של מיה שנכח גם הוא באותו הערב סיפר לנו שהשכונה שלו נשרפה קליל (!) בגל השריפות שהיה פה לפני מספר שבועות (כן, גם הבית של החבר ההוא נשרף עד היסוד – אבל זה כבר סיפור אחר). על כל פנים, בשכונה היה בית אחד שעל אחד מהקירות החיצוניים שלו היה ציור ענק של גנש, ואותו הבית נשאר היחיד בשכונה כולה שנותר ללא פגע.

טוב, אם לקצר קצת את הסיפור, היום נפגשנו שוב עם מיה והיא העניקה לנו במתנה בדים וכריות בכמות מסחרית (כמות מסחרית באמת) עם הדפסים של גנש שהיא הכינה במיוחד עבורנו ! יש כאן כ"כ הרבה בדים וכריות שלרובם אין לנו שום יכולת למצוא שימוש, אבל אפשר לומר שהבית קיבל שידרוג רציני, גנש שומר עלינו מכל פינה ובעיקר מזכיר לנו את האמת המפתיעה והמחממת – איזו נדיבות אנשים יכולים להוציא מליבם.

 

לפני כמה ימים החלטנו שדי לנו לשבת בבית, חסרי מעש, ולרחם על עצמנו. באמצע נובמבר דרור יעבור שוב סידרת מיפויים ועל פי התוצאות נדע עם ממשיכים בטיפול הנוכחי או שנאלצים לחפש משהו אחר (תחזיקו אצבעות לטוב בבקשה).

החלטנו שאם תוצאות המיפוי יהיו טובות – נתחיל להשתקע פה – כלומר אישור עבודה עבורי וחיפוש מסגרת. עד אז – אנו מתייחסית אל הזמן שלנו כאן כאל "זמן תיירות". ומה תיירים עושים? תוכניות !  חיש מהר הוצאנו דף ועט ועשינו תוכניות תיירותיות לימים הקרובים. תיירים הרי לא יושבים בבית/מלון ומחכים לחזור הביתה. טוב, התוכניות קצת התקלקלו לנו כי כרגיל האוטו היה צריך לבלות במוסך (זה גם סיפור בפני עצמו. אני חושבת לקרוא לאוטו "אוטו-זבל" ואז כשאנהג בו ארגיש שאני מגשימה את חלום הילדות של גל) ואח"כ היו כמה ימים של גשם, אבל בגדול אנחנו מבלים ומטיילים כל יום ואני כבר קצת מתגעגעת לכמה שעות של מנוחה חסרת-מעש בבית. היום למשל טיילנו אל השלט של הוליווד. אי אפשר להגיע ממש עד השלט אבל הגענו די קרוב והיה כייף. אחה"צ טיילנו בשדרת מלרוז שזה ה"mother ship" של כל רחובות השנקין בעולם. מחר אולי ניסע לאיזה חוף ים שאפשר לטפס ממנו על גבעה וממנה להשקיף על הים ונאמר לנו שאם קצת מזל ניתן לראות משם דולפינים ליוויתנים וכלבי ים.

אתמול סוף-סוף גררנו את עצמנו למפגש של מדיטציה ושיחת דהרמה (קצת בודהיזם – בשביל הנשמה) והיה כ"כ משובח שפשוט לא הצלחנו להבין איך לעזאזל לקח לנו כל כך הרבה זמן ללכת לזה !!!! המורה הוא בעצם פנקיסט, מכוסה קעקועים מכף רגל ועד ראש, נראה כמו נאו-נאצי (זה קישור לתמונה שלו), אבל התגלה כמורה מעולה, מדוייק, חכם ולעיניין. מדהים! יש דברים שיכולים להתקיים רק בלוס-אנגלס.

 

בעוד פחות משבוע רן וליאת מגיעים לביקור וההתרגשות בשיאה ! אנחנו מתכננים לסוע לניו אינגלנד ולטייל בשלכת. מקורות יודעי דבר טוענים שכבר פיספסנו את השלכת ואנחנו מגיעים בדיוק בזמן לקפור הראשון, ככה שכנראה שיהיה מעניין…. אחרי בערך שבוע שם נטוס כולנו ללוס-אנג'לס ונפשיר כאן קצת, אולי ניסע לסנטה-ברברה (תלוי במצב הרוח של האוטו-מניאק שלנו). בסוף ניסע ללאס-וגאס ומשם רן וליאת ימשיכו חזרה לארץ ואנחנו נחזור אל בית ה"גנש" שלנו. בקיצור – כייף  ותיירות אמיתית!!!!! אחרי זה עוד מתוכננות נסיעות רבות – כמה ימים אחרי שנחזור ניסע לאריזונה למסיבת בת המצווה של אופיר, אח"כ אמא של דרור תבוא לבקר אותנו בלוס אנג'לס, אולי ניסע לסאן – דייגו (באותו השבוע דרור יעשה מיפויים), ואחרי כל זה ניסע להתארח כמה ימים במנזר הבודהיסטי שאנחנו מפנטזים על להגיע אליו מהרגע שהגענו לארה"ב.

מכל התוכניות האלו, וגם בגלל הטיול היום – כבר כואב לי כל הגוף, הרגליים והגב ואני כבר עייפה. אכן תוכניות מרגשות אך אינטנסיביות….  ואני גם די קוטרית מטיבעי אז אפשר להכניס גם את העובדה הזו למשוואה. J

 

טוב, יאללה, נראה לי שאני כבר יכולה ללכת לישון ואפילו אצליח להרדם. אין לי כוח לספר על איך האוטו מתעלל בנו, אולי בפעם הבאה.

לילה טוב.

אני מצרפת כמה תמונות.  נשיקות לכולכם.

Greatings from the land of Far, far away… Part 4

שוב שלום! וחג שמח!

לאור בקשת הקהל (יותר נכון, בקשתו של רפי) אנו כותבים שוב למרות שלא באמת קרה יותר מידיי.

למי שעוד לא שמע, אז מצבי הרפואי אכן נראה יציב בימים סוערים ואף משתפר בימים בהירים שזה בכל מקרה חדשות מעולות. אנו ממשיכים קדימה בכל הכוח המועט שלנו (50 קילו של פחד! מי שמבין מבין…) עם התרופה החדשה על בסיס פעם בשבוע והמבדק הבא לא אמור להיות בחודשיים הקרובים. חוץ מזה אין הרבה חדש. זה כמובן לא בגלל שאנו אנשים משעממים ושיגרתיים, ההיפך הוא הנכון, זה פשוט שארה"ב היא מדינה משעממת במיוחד אם אין ברצונך לבזבז את כל כספייך ברגע.

רוב אפשרויות הבילוי בשכונתינו החדשה מסתכמות במסעדות וסרטים, מה שנקרא בלעז Dinner and a movie, שזה לא רע אבל גם לא ממש מרגש ודי יקר (מספרים תמיד כמה אמריקה זולה… לא נכון! סרט עולה בממוצע 48 ש"ח לכרטיס יחיד וארוחה במסעדה בין 80 ל 200 ש"ח לזוג למסעדה לא יוקרתית). זה כמובן קצת מעוות את המציאות והיא שבלוס אנג'לס יש מוזיאונים, הופעות, קונצרטים, הרצאות, טיולים רגליים בהרים, אטרקציות תיירותיות… אבל למי יש כוח לכל זה?! כל זה מתאים לתיירים שבאים עם כוחות לשבוע-שבועיים של בילויים ותקציב בלתי נגמר. למי שפשוט גר פה ורוצה להעביר את הזמן בצורה נחמדה, באמת אין יותר מידיי. מסעדות וסרטים. סרטים ומסעדות. אה כן, יש גם יוגה פלצנית בצורה מזעזעת במבנה כה מפואר שלא פלא שהם גובים 65 ש"ח לשיעור (לא כולל חניה) עם עוד עשרים איש לפחות.

מכיוון שלא היה סיכוי שנסכים להעביר ככה את יום הכיפורים אז החלטנו שביום ראשון ושני אנו פשוט מוכרחים לצאת מהעיר לאנשהוא – לא משנה לאן.

אז לאחר חיפוש אינטנסיבי באינטרנט מצאנו מקום נחמד בעיירה שנקראת Ojai (מבטאים "אוהאי") שעה וחצי צפונית לעיר, שעולה הרבה פחות מכל מקומות הלינה האחרים (בערך 75$ ללילה וארוחת בוקר לאחר הנחה) וגם מאפשר לך לעבוד בגינה תמורת הנחה נוספת. המקום הוא בעצם מעיין אסופת בקתות (בעברית – צימרים) על גבעה מדהימה בעמק מקסים בין הרים נפלאים! המקום בנוי בדיוק בשביל אנשים שרוצים לברוח מהעיר לשקט ושלווה וטבע והוא אגודה ללא מטרות רווח ולכן המחיר ה"מוזל". לאחר שעת עבודה נחמדה מאוד בגינה המחיר ירד ל 65$ וכולם היו מרוצים. אני חושב שהבנתם את הפואנטה, אבל רק להוסיף שהמקום פשוט נראה כמו הסטף בארץ שזה מדהים כי את רוב ימי הכיפורים האחרונים שלנו העברנו בדיוק שם. ישבנו לנו שם וקראנו ונחנו וראינו סרט והעלנו זכרונות והתגעגנו ואכלנו קצת מאוד כי לא רצינו לנהוג למסעדה וכל מה שהיה לנו זה לחם וחמאה (בכל זאת, צריך לסבול מעט ביום כיפור). את שאר הזמן הקדשנו למחשבות על השנה העוזבת אותנו וסליחות לעצמינו ולאחרים ולהתרת נדרינו במסרות היהודית. האם ידעתם שבימי הביניים יהודים נרדפו והוכרחו לתת שבועות מיוחדות מכיוון שתפילת כל נדרי כביכול מבטלת את הבטחותך? התפילה הזו הכניסה הרבה מאוד יהודים לצרות צרורות ואף הוסרה מהסידור במקומות מסויימים. את כל המידע הזה כמובן קראתי ב"ויקיפדיה" במהלך יום הכיפורים אבל אני לא חושב שזה נחשב חטא כי זה קשור לנושא.

ביום שני בערב חזרנו לעיר מרוצים ומלאי אנרגייה, גם בזכות שלגמרי במקרה באותם אחרי הצהריים התקיים בדיוק במקום לינתו מפגש מדיטציה במסרתו של טיך-האט-האן המורה הוויאטנמי. אמנם היו שם רק שני אנשים נוספים ואנחנו אבל עדיין היה נפלא לפגוש פתאום אנשים מ"אותה אווירה" שלנו ולמדוט יחדיו לאור השקיעה. איזה קונטרסט לעיר הגדולה אליה חזרנו… איך שנכנסים להוליווד מרגישים את כובד הפרסומות והשלטים המוארים, והאנשים, והרעש, והצפיפות…

לסיום, שיהיה חג שמח לכולם! מלא מאכלים טעימים בסוכות כשרות! תנסו לבלות כמה שיותר זמן באוויר הפתוח ולספוג את מזג האוויר המשתנה ואיתו גם אנחנו כאשר אנו צועדים אל תוך שנה נוספת, על כל תלאותיה והבטחותיה ושמחותיה.

המון אהבה וגעגועים מהכרך.

נועה ודרור

Greatings from the land of Far, far away… Part 3

הלו כולם! שנה טובה!

אני מתחיל להרגיש קצת רע בנוגע לאופי הקבוצתי של המיילים שלנו… אבל זה פשוט מאוד נוח וחסכני בזמן. הלוואי ויכולתי לכתוב לכל אחד מכתב אישי ומרגש אבל לא נראה לי שזה ייצא בקרוב ויש לי כמה עדכונים מעניינים. לצערי תאלצו להסתפק במייל הקבוצתי בינתיים.

אז אנחנו עכשיו באריזונה אצל אחותי ומשפחתה. נסענו לכאן באוטו שלנו (כן! הצלחנו להגיע! 8 שעות במדבר, חלקן ללא מזגן כפי שתשמעו בהמשך) והגענו אתמול לקראת חגיגות ראש השנה. אנו נבלה כאן בסופ"ש ואז נחזור לדירתנו הצנועה והביתית במערב הוליווד. ביום שני יש מיפוי PET לבדוק מה העיניינים עם התאים הסוררים שלי ואז תתקבל החלטה על המשך הדרך (כזכור האפשרויות הן: כן או לא).

ועכשיו לחדשות בהרחבה:

הפורד פוקוס החמוד שלנו (עדיין אין לנו שם, הצעות ישקלו בחיוב והזוכה יקבל מייל תגובה אישי) שרד את נסיעת המבחן מלוס אנג'לס לפיניקס בהצלחה חלקית. כלומר, הגענו בשלום והנסיעה עברה בכיף, אבל אחרי 3.5 שעות בדרך החלטנו בתמימותינו לנסות לראות איך עובד העניין הזה של קרוז-קונטרול והאוטו לא אהב את זה. כל אורות האזהרה נדלקו ונכבו כמה פעמים והיינו חייבים לעצור בצד באיזו עיירה שכוחת אל ונטושה. אחרי כמה דקות מנוחה (לנו ולאוטו) המשכנו בנסיעה אבל החלטנו לא להעמיס עליו וכיבינו את המזגן. מכיוון שהאוטו נסע בסדר גמור בלי המזגן, וממש לא רצינו לקחת סיכונים מיותרים, המשכנו בנסיעה דרך כל המדבר ללא מזגן. בו נגיד שהיה חם. מאוד חם. היום כבר הלכנו למוסכניק חביב בגירסתו המדברית שבדק ואמר באמינות שהכל בסדר באוטו מבחינה חשמלית והוא לא מצא שום בעיה וגם המזגן עובד נהדר. אז אני מחזיק בדיעה שהקרוז-קונטרול דפוק ולכן נועה לא מרשה לי להדליק אותו עד שנגיע חזרה הביתה (ללוס אנג'לס, לא לישראל כמובן). כשנחזור לל.א. ניקח אותו לסוכנות שקנינו אותו ממנה ושהם ייבדקו אותו יותר לעומק.

בכל מקרה, חוץ מהתקרית המעניינת הזו, שהכניסה אדרנלין וחסכה כמה דולרים על קפה, הייתה נסיעה נהדרת, יפה, רגועה, מעניינת ומרגשת. המדבר פשוט נפלא ויפיפה, במיוחד אחרי שהיה של חודש בתוך עיר ענקית! הקקטוסים המיוחדים שלהם, כמו במערבונים וההרים המדבריים… ממש חוויה מומלצת.

אז עכשיו אנחנו באריזונה ואצל אחותי יש בית מלא שלושה ילדים חמודים ויפים ודעתניים ורעשניים… שינוי גישה מהבידוד שלנו בשבועות האחרונים. מצד אחד כיף חיים, מצד שני, וואי, כמה רעש!! אבל אין ספק שכיף לבלות את החג עם משפחה, אפילו אם זה לא בארץ, ואפילו את זה מצומצם, זה עדיין משפחה וחג ולובשים לבן ואוכלים המון.

כפי שבטח כבר הבנתם, עברנו לגור בדירה שקיבלנו מ"ביקור חולים", וכל כך כיף שיש לנו מקום משלנו עכשיו. סידרנו אותה עם דברים טובים שהבאנו עוד מישראל (נועה חשבה על כל הפרטים הקטנים כולל מגנטים מהמקרר בארץ, פסלונים ופיצ'פקס ליד המיטה) וקנינו מצרכים ובישלנו ארוחות וכבר יש שם ממש הרגשה נעימה של בית. זו עדיין דירה קטנה וישנה, ולא ממש מפנקת כמו הבית שהתארחנו בו בחודש האחרון, אבל זה "שלנו" כרגע וזה עושה את ההבדל. הדירה ממוקמת אגב על יד פינת מלרוז ולה-בראה שזה ממש במרכז העיר הידועה "הוליווד". מלא מסעדות, חנויות בגדים, אפילו תיירים שמסתובבים לנו בשכונה! אני ונועה כל כך בולטים שם עם הפרובינציאליות שלנו… כולם שם כאלו מגניבים ומעוצבים ואנחנו זוג מושבניקים עניים… לא נורא, אולי נשתלב טוב עם ההיפים וההומלסים. אבל באמת שכונה נחמדה וקרוב מאוד לכל מה שאי פעם נצטרך (אני מדבר על דברים חומריים כמובן, בכל זאת, אמריקה).

אז יש אוטו ויש דירה ואפילו שינו לי את השם בביטוח לאומי האמריקאי מאמרי לדרור אז עכשיו הכל מסודר! טוב, אולי לא הכל, אבל הרבה.

ובחזית הרפואית, יש גם עדכונים חיוביים בינתיים. אחרי ארבעה טיפולים עדיין אני מרגיש נהדר וללא שום תופעות לוואי, ובמיפוי מלפני יומיים (MIBG) גם רואים שיפור מבחינת התאים הסרטניים. כמה מקומות שהיו במיפוי לפני חודש נעלמו, וכמה נחלשו, או במילים אחרות – סבבה! אחלה תוצאות! כפי שכתבתי, ביום שני הקרוב יש עוד מיפוי (PET) וצריך לראות גם את התוצאות שלו לפני שבאמת מתחילים לחגוג, אבל זה בכל מקרה חדשות טובות ותוצאות טובות. אני מקווה שגם המיפוי ההוא יראה כיוון חיובי ואז כנראה שאנחנו נשארים עוד כמה חודשים לפחות.

וואו. כתבתי הרבה. עייפתי את עצמי…

טוב, אחותי באה ואנחנו הולכים לאכול גלידה. נראה לי שלארוחת ערב נכין פירה וירקות בתנור ושניצלים. תענוג. אולי גם סלט.

שנה טובה! הרבה בריאות ואושר וחיוכים וחיובוקים!

יאללה ביי,

נועה ודרור

Greatings from the land of Far, far away… Part 2

שוב שלום לחברינו במזרח התיכון!

מכיוון שהאמריקאים חוגגים להם היום את חג "יום העבודה" ויוצאים לבזבז את מעט הכסף שהם מרוויחים, אז אנחנו נהנים מיום חופש נוסף למרות שאנחנו לא ממש עובדים וגם לא ממש עושים כלום בשאר ימי השבוע… מילא.

לפחות אנצל את הזמן לעדכן קצת חברים מהבית.

אז קיבלנו מפתחות לדירה ועוד לא ממש עברנו אליה רשמית כי עוד אין לנו אוטו. התחלנו לסדר ולנקות אותה שזה מסתבר עבודה לא פשוטה… המטבח שם כל כך מזוהם בשאריות אוכל (כשרות כמובן!) שנטמעו בתוך ארונות העץ הזולים שגם אחרי שעתיים של קרצופים של נועה (עם חומר ידידותי לסביבה כמובן!) זה עדיין די דוחה. אז מחר ומחרתיים נמשיך לנקות ואני מקווה שנעבור לגור שם בימים הקרובים. אתמול חתמנו על אוטו משומש ומחר בתקווה אנחנו הולכים לשלם ולקחת אותו. זה פורד פוקוס 2004 ואנחנו מקווים שעשינו עסקה טובה. הסתובבנו כמה ימים בהמון סוכניויות ומגרשים וגילינו כמה דברים מעניינים על העולם ועל עצמינו:

1. אנשי מכירות רכבים הם בדרך כלל אנשים מעצבנים, מלחיצים, רעים ורמאים באופן עקרוני.
2. אני ונועה אולי אנשי העסקים הגרועים בתבל ויכולות ניהול משא ומתן שלנו שואפות ליכולות של פוליטיקאי ישראלי מתחיל.
3. הרוב המוחלט של האמריקאים בכלל לא נולדו באמריקה – פגשנו הודי, אפגני, עיראקי, איראני, אליג'יראי, ג'מייקני ובחור אחד ממש ממש מגעיל שכנראה נולד בטקסס לאמא ואבא שהם בעצם אחים.
4. הרבה יותר משתלם בחיים לעבור לגור במנזר, אם רק היו נותנים שם להתחבר לאינטרנט.

אז אין ספק שהתקדמנו במעט מהמייל הקודם! אך המלאכה עוד רבה ומרובה… נועה עדיין תיירת וכנראה תישאר כך ואני עדיין מופיע במחשבים שלהם כ"אמרי" מה שמסבך לנו את החיים עם הרשיון המקומי והבנקים (תודה רבה לרב איפרגאן "הרנטגן" על ההצעה שלו לשנות את השם שלי).

מבחינת התרופה החדשה שלי בינתיים הכל מתנהל על מי מנוחות. קיבלתי פעמיים את התרופה (עירוי של שעה פעם בשבוע ביום שלישי) ומחר אני אמור לקבל פעם שלישית. אני מרגיש נהדר ואין שום תופעות לוואי חוץ מעוגמת הנפש של לנסוע לבית החולים ולקבל עירוי שזה באמת בקטנה. עכשיו רק צריך לקוות שהדבר הזה גם יעבוד, ושלא יתחילו תופעות לוואי ושאפשר יהיה להשיג את זה בארץ הקטנה שלנו. עוד שבועיים אני אעשה שוב פעם את המיפויים ואז נדע אם זה עשה משהו ולפי זה נדע אם ממשיכים או לא.

עדיין לא התרגלנו לאמריקאים (תודה לאל) אבל כמו בשירה של חווה אלברשטיין "הייאוש נעשה יותר נוח". היום יש לנו ארוחת צהריים עם קרוב אחד, ארוחת ערב (ברביקיו כמובן) עם קרובה אחרת, אתמול היה מסיבת בריכה משפחתית עם קרובים נוספים! מטורף! כל היום הם חוגגים! ותמיד אוכלים בשר! מאוד קשה לשמור על הצמחונות ואנחנו כרגיל חוטאים ו"טועמים" קצת חיות מתות מידיי פעם. וורי באד קארמה…

נועה ממש ממש מפנטזת על איזו חופשה במנזר הבודהיסטי הקרוב (יותר נכון, 9 שעות נסיעה…) והאמת שגם אני קצת, אולי נעשה משהו בנידון בקרוב כי אנחנו מאוד מתגעגעים לקצת שקט וטבע וסדר יום קבוע. חוץ מזה שיש הרבה תכנונים על חופשות ברגע שנדע יותר מה קורה איתי רפואית – סאן פרנסיסקו, ניו אינגלנד בסתיו, אוהיו (דודים של נועה), יילוסטון, סקי… לא חסר! אבל הכל רק תכנונים…

מה שבטוח, ייעשה לנו מאוד טוב לצאת מהבית הענק שאנחנו מתארחים בו לדירה משלנו, שם נתחיל יותר לבשל לעצמינו וקצת להיות עצמאיים יותר.

אני חושב שכיסיתי הכל ומספיק להפעם, בכל זאת, יש ארוחת צהריים בקרוב.

מחכים נואשות לסיפורים ומעשיות מהארץ כי אם לא הבנתם, משעמם פה!

שבוע טוב ושנה טובה וחיים טובים,

חיבוק,

נועה ודרור

Greatings from the land of Far, far away

אהלן קומרדס!

היום יום שבת ואני נח לי בביתי (יותר נכון בבית של המארחת שלנו) וחשבתי לכתוב קצת עדכונים לחברים מהבית.

אנחנו כבר שבוע פה וזה פשוט מדהים כי זה נראה כמו שנה! השבוע בעיקר עשינו בדיקות ופגישות בבית החולים לקראת שבוע הבא, בו אתחיל עם התרופה החדשה. בנוסף פגשנו כמה חברים והעברו את הזמן עם הרבה מנוחה.

בגזרה הרפואית אין יותר מידי עדכונים כי לא קרה כלום בינתיים, אבל אני ונועה מרגישים טוב ושומרים על אופטימיות ומנסים להתסגל לעובדה שנחיה כאן תקופה עכשיו (אני כל הזמן צריך להזכיר לעצמי שאני לא חוזר הביתה בקרוב).

אני מקווה שבשבוע הקרוב נתמקם במקום משלנו (יש איזה רב נחמד שנותן לנו דירה בחינם – די מרופטת וישנה אבל בחינם!), נקנה אוטו (כנראה שזה לא יהיה הייבריד), נעשה רשיון (צריך לעשות תיאוריה וטסט מחדש), נפתח חשבון בנק (שתוכלו להעביר תרומות מהארץ), נפגש עם עו"ד לגבי הויזה של נועה (שלא יגרשו אותה ואז אני אשאר לבד), נקנה פלאפון (כרגע יש לנו פלאפון במחיר מציאה של דולר לחצי דקת שיחה – כולל שיחות נכנסות!)… בקיצור נגמור עם הסידורים.

אולי אחרי שאפרוק את המזוודות בדירה משלי, האסימון ייפול ואני אבין שאני לא חוזר ארצה לחגים (יהיה קשה בלי הגפילטע והחזרת של סבתא רוזי, אבל נהיה חזקים).

האמת היא שהאמריקאים די דפוקים, או לפחות "שונים", כך שאני לא חושב שאי פעם נוכל להרגיש פה בבית. גם הישראלים שפה די הופכים לאמריקאים אחרי מספר חודשים. כנראה שזה משהו באוכל וזה שאין להם מלחמות. הם אולי בחרו נשיא שחור ושוחר איכות סביבה אבל הם עדיין די בוקים בגדול וחיים בדיסטנס מהעולם. אבל הם נחמדים ולפעמים זה מספיק.

אז בינתיים לא משעמם לנו כאן, למרות שדברים מתנהלים על מי מנוחות ובסך הכל שנינו מרגישים סבבה ורגועים ביותר.

בכל מקרה אני מקווה שאצליכם דברים טובים קורים (כן, כן, שמענו על דודו טופז – חבל עליו, היה בחור חביב בסך הכל ועשה עבורי הופעה בחינם בגיל עשר בשביל תרומות, וגם ניסה להתחיל עם אחותי)!

אשמח אם תשמרו על קשר ותספרו קצת חדשות מהארץ.

יאללה ביי,

דרור