It’s out there in the world, doing its thing…

שלום לכולם,

במה להתחיל? שוב עבור שבועות רבים בהם לא נרשמה לה רשומה וכל כך הרבה השתנה שבאמת קשה להחליט היכן להתחיל.

מבחינה רפואית חלה התפתחות שלילית. מסתבר שמיץ גזר זה מאוד טעים, אבל לא באמת מזיז לנויורובלסטומה שלי יותר מדיי. דבקתי בקנאות בדיאטה של דוקטור מקס גרשון, שתיתי 12 כוסות מיץ ירוקת ופירות ביום, נמנעתי ממלח, סוכר, שמן, תבלינים, וכל שאר הגילויים הנהדרים שהאנושות פיתחה לאורך השנים בשביל שיהיה להם טעם, ופעם ביומיים רוקנתי את מעיי בעזרתו של חוקן קפה אורגאני, ומה קרה בסוף? כאבים, הרבה כאבים. לאחר שישה שבועות בדיאטה, חזרו לחיי הכאבים המוכרים בעצמות, ברגל, באגן, בגב, כל פעם במקום אחר, ולפעמים כולם יחדיו. קשה להסביר את הכאב, משהו בין דקירה (אבל מבפנים החוצה), שריפה (אבל מאוד ממוקדת), ולחץ עמום, כאילו משהו מנסה להוציא את מח העצמות שלך מתוך העצם עם כפית כהה במיוחד. בשביל לנגוד את הכאבים האלו מגייסים את כל כוחות הדהרמה והוויפאסנה שתרגלתי במשך שנים, ולזה מוסיפים כדורי מורפיום חזקים. השילוב הזה נותן רגיעה ושקט, אבל לא באמת מאפשר אורך חיים תקין. איך דהרמה עוזרת לכאב? האמת שעל זה אולי אכתוב רשומה נפרדת בהזדמנות. המורפיום עוזר יותר בקלות.

חזרנו לרופאים שלי עם השאלה המתבקשת – מה עושים עכשיו? קודם כל עושים מיפוי לראות מה העניינים. אז עשינו מיפוי וענן כבד ירד על עולמנו. מסתבר שלא רק שהסרטן שלי לא מתרגש ממיץ גזר, הוא ממש אוהב אותו! התפשטות רבתי ברוב עצמות הגוף, עם תוספות לקינוח ברקמה המקיפה את בית החזה, ופענוח המתארך על כמעט שני עמודים… לא כיף. האמת שהכנתי את עצמי לחדשות האלו. היה לי ברור לפי התחושות בגוף שהכל מתקדם, ומתקדם מהר. לא רק כאבים, הייתה גם עייפות כרונית קשה, שהפכה את הספה בסלון למקום היחיד בו ביקרתי במהלך היום, היה מעין חום נמוך ומציק שלא ירד, והיה חוסר תיאבון וירידה במשקל (לא שיש לי יותר מדי לאן לרדת). כל מי שנמצא ב"תחום שלי" כל כך הרבה שנים מבין טוב את הסימנים הללו. אלו לא סימנים מעודדים. ושוב חוזרים אל הרופאים – מה עכשיו? דיונים של יום-יומיים עם אמריקה והוחלט על כימותרפיה. אני שונא כימותרפיה, אבל אין מה לעשות, לפעמים זה פשוט עובד. הסכמתי בהכנעה שזה הפתרון ההגיוני כרגע, וקיבלתי למתנת יום הולדת שלושים ושתיים, במקום מסעדה טובה, צינורית פלסטיק קטנה שמעטרת את יד שמאל – עירוי מרכזי דרכו אוכל לקבל את הטיפולים. איך תמיד הדברים האלו נופלים דווקא על יום ההולדת שלי?! שנה שעברה היו אלו החדשות שהסרטן חזר שוב שקיבלתי ליום הולדת והשנה זה. מזל שלמדתי מחברי הנזירים הבודהיסטים שיום הולדת הוא לא בהכרח כזה יום ששווה לחגוג אותו… אבל זה כבר נושא אחר עליו אכתוב רשומה אחרת בהזדמנות…

אני בתנוחה מאוד אופיינית על הספה, צ'ולי מנסה לנחם אותי...

אז התחלתי כימותרפיה. בוא נקצר – לא להיט אבל עובד. השבוע הראשון של הטיפול עבר בלי אירועים מיוחדים, עם מעט בחילות וקצת עצירות והכי חשוב, הכאבים נעלמו. כל יום נוסעים לתל השומר, כמה שעות של עירויים והביתה. אמנם הגוף לא ממש התחזק, ועדיין הייתי מאוד עייף, אבל עצם העובדה שיכולתי לנוח מהכאבים הרצופים הזריקה בי אנרגיה ואופטימיות שכמעט החזירו אותי לרמה של אדם רגיל. קמתי מהספה! הלכתי שתיים-שלוש דקות ואז הבנתי שאין לי באמת מה לעשות, וחזרתי לשבת על הספה. לאחר כמה ימים המערכת החיסונית שלי ירדה לרמה מסוכנת ביותר של חוסר תפקוד, הודות כמובן לכימותרפיה, והחלטתי לנסות לבדוק את שירותי הקייטרינג של בית החולים תל השומר לכמה ימים. כאשר המערכת במצב כה ירוד, כל חום הכי נמוך מייד מחייב אנטיביוטיקה ובידוד, ולכן מצאתי את עצמי ביום חמישי בערב, במקום לנסוע לחתונה של חבר, נוסע למיון ומתאשפז במחלקת ילדים ב' דרום. לא באמת בדקתי את שירותי הקייטרינג כמובן, לא היה מה לבדוק, מדהים איך בתי החולים מעיזים להגיש את הדברים האלה לאנשים חולים ולצפות שהם יבריאו… ועוד הם קוראים לזה ארוחת צהריים… נועה האהובה ואמא היקרה דאגו להביא לי אספקת אוכל מהבית והעברתי בשעמום שלושה ימים באשפוז עד שספירות הדם עלו חזרה ויכולתי להסתובב בין הבריות. ואז הגיע הזמן לסיבוב מספר שתיים של הכימותרפיה. יומיים לפני
התחיל שוב לכאוב לי. אופס, לא סימן טוב. עבור רק שבועיים מהטיפול… כבר זה חוזר… עוד כמה כדורי מורפיום ואני מגיע ליום הראשון של הטיפול כבר במצב לא משהו. עד לאחר הצהריים זה כבר ברור שהביתה אני לא חוזר. מאשפזים אותי בשביל להמשיך את הטיפול תחת השגחה. אני לא באמת יודע מה קרה שם, אבל הכל התחיל התדרדר ברגע שנכנסתי למחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים. העצירות החריפה עד למצב שלא יכולתי לאכול כלום, ושום דבר לא ייצא. הבחילות הלכו וגברו וגיליתי שמעבר למיצי הקיבה הצהובים שיוצאים כאשר אתה מקיא ללא הפסקה, ישנם מיצי קיבה ירוקים! הידעתם? ירוק או צהוב, זה לא משנה, ההרגשה אותה ההרגשה, "האם אפשר בבקשה למות? היה נחמד, ראיתי דברים, עשיתי הרבה, אבל מספיק, תודה ושלום". מלאך המוות הוא יצור סדיסטי במיוחד אז כמובן שהוא לא בא לקחת אותי, למרות שביקשתי יפה. כנראה שאני צריך להודות לו, כי לאחר חמישה ימים של גיהינום, התחלתי להרגיש יותר טוב. קצת בכל יום, כמו תינוק, עוד צעד, עוד שיחת טלפון, והנה אני בין החיים שוב. אבל החיים לא כאלו מעניינים…

בין טיפול לטיפול נסענו לכליל לבקר את גיא בדום החדש שלו, הפעילות היחידה שיכולתי לעשות היה לקבל ממנו טיפול מדהים (!!!!) בקערות טיבטיות. תודה גיא, היה נהדר.

ואז, בתוך כל הסיוט המתמשך הזה, מגיעה שיחת טלפון מהוצאת הספרים – יש ספר!! אתה מוזמן לבוא לקחת כמה עותקים ששמנו בצד עבורך ובעוד שבוע-שבועיים הספר יהיה בכל החנויות. איזו התרגשות! לרגע שכחתי מהכאבים (שאגב, עברו בינתיים, תודה לאל ולכימותרפיה), שכחתי מהייאוש (שגם עבר, הודות לשיחות מעניינות עם סטיבן פולדר ואג'אן פסאנו), שכחתי מהעובדה שהעתיד שלי, ושל נועה, תלוי על חוט שערה דקיק תוך כדי סופת הוריקן משתוללת, ונשאר רק פחד במה! מה יהיה? מה אנשים יחשבו? הספר שלי באמת יוצא לאור? מישהו בכלל ירצה לקרוא את זה? איזה פחד! חשפתי את עצמי, את כל חיי, את כל מחשבותיי האינטימיות והעמוקות אל תוך הספר הזה ואני לא בטוח שבאמת האמנתי שיום אחד כל בחורה או בחור מהרחוב יוכלו פשוט להיכנס לסטימצקי ולחדור לתוך נשמתי בכזו קלות. איזה פחד!

אבל אני מתמודד. עם כל הכבוד לפחד הבמה, התמודדתי בחיי, רק בשבועיים האחרונים, עם פחדים קצת יותר רציניים מזה. אז אני רואה את הפחד, מחבק אותו, מרגיע אותו ומתרגש מהחוויה. בינתיים קיבלתי רק תגובות חיוביות. אמנם אלו הגיעו מחברים ומשפחה, אבל אני מאמין שהם כנים איתי. אני ממש מקווה שאנשים שלא מכירים אותי גם יאהבו את הסיפור שלי, ואת מחשבותיי, בכל מקרה, עכשיו הזמן לגלות את זה. מה שאני כבר יודע, זה שהקניינים של סטימצקי ושל צומת ספרים אהבו את זה כי זה נכנס למבצע של חודש ספטמבר שזה אומר חשיפה טובה, סיכויים טובים למכירות, למרות שכנראה המחיר יהיו משהו מגוחך כמו חמישה ספרים בשקל… לא נורא… לא כתבתי את הספר בשביל להיות איש עשיר, וכנראה שבאמת גם לא יהיה. זה לא מה שחשוב, מה שחשוב זה התגובות שאקבל מאנשים שיקראו אותו.

אז חברים יקרים ואהובים – הספר שלי ממתין לכם בחנויות הספרים. מקווה שתאהבו ואז תמליצו לכללללל החברים שלכם, ושהם גם יאהבו וימליצו לכללללל החברים שלהם. מי ייתן וכתב היד הצנוע שלי יעורר בכם ובכולנו רצון לחתור לשקט, להבנה, לשמחה, לאופטימיות, לאהבה. מי ייתן והקריאה בו תהיה לכם השראה לתרגל מדיטציה וצ'י גונג, אני אישית חב לאלו את יכולת ההתמודדות שלי עם כל החדשות שדיווחתי לכם ואמשיך לדווח כאן בבלוג. למרות שחיי הם שילוב מיוחד של סערות וצונאמי, רעידות אדמה ושריפות, אני איכשהו נמצא באמצע ומוצא תמיד את הרגעים השקטים לנוח בהם, לנוח עם הכאבים, לנוח עם הייאוש, לקבל אותם ואת מה שבא איתם ולשכן אותם בבית המלון שלי כמו כל אורח אחר. לפעמים הייאוש גובר על השקט, לפעמים השקט מנצח, אבל בכל מקרה אני מבין שאני רק חבילה (ותודה לסטיבן על הדימוי), פשוט חבילה שמועברת מרגע לרגע בחיים שאלו, "חבילת דרור" אחת מעניינת ומרגשת.

אז אני עובר עכשיו לרגע הבא, מחכה ומקווה לתגובותיכם על הכתוב ועל הספר כמובן. למי שמעוניין לקבל כל מיני עדכונים אפשר להיכנס ולעשות "לייק" לדף הפייסבוק שלי בלינק: https://www.facebook.com/pages/%D7%A4%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%94%D7%99%D7%A8-%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8/125646324185125. למי שאין פייסבוק, אנ אשתדל לעדכן גם כאן בבלוג.

בהמון אהבה,

דרור

The Yossi and Sara post

תכירו – אלו יוסי ושרה –

יוסי, שרה, וקארמה הכלב החמוד

ולמה יוסי ושרה מוזכרים פתאום בבלוג? ובכן יוסי ושרה היו אלו שבזכותם שמרנו על שפיות דעתנו בשהייתנו המתארכת בלוס אנג'לס. הכרנו בשידוך (וכאן המקום למסור תודה מקרב לב לדן, הידוע בכינויו D על היוזמה המבורכת). לא מסוג השידוכים המעטרים את עיתוני העדה החרדית, אלא שידוך ניו-סטייל שהמצאנו – שידוך זוגי. לפני שנסענו לאמריקה, ביקשנו מהחברים שלנו לברר האם יש להם אנשים נחמדים להכיר לנו בלוס אנג'לס וכך קיבלתי מייל מבחור בשם יוסי קורל המציע לי בלקוניות משהו – בוא ניפגש. בהתחלה לא ידעתי כיצד להגיב. "כדאי?" שאלתי את נועה, "מה אם הם לא יאהבו אותנו?", "איך הם נראים?".

"מה זה משנה?!" נועה הגיבה, "משעמם לי ואני רוצה חברים!".

מצד שני, היא לא לקחה יוזמה והשאירה לי את כל העסק המעיק הזה של גישושים ראשונים. אז חזרתי לי לימי הרווקות העליזים, שלחתי מייל תגובה מזמין (אבל לא מזמין מדי), מצחיק (אבל לא טפשי) ומתחכם (אבל לא יותר מדי שנון) – "אז מה אתם אומרים על איזה טיול קצר בטבע?", ענה יוסי, ומייד הבנתי שיש סיכוי שיהיה כאן חיבור. הרי כל האמריקאים רק מבלים כל היום בקניונים ובמקדונלד'ס (כך לפחות חשב המוח המתוכנת וההרגלי שלי), והנה מישהו שרוצה לצאת לטייל, מעולה! עוד כמה מיילים לברר שלא נפלנו על איזה הייקר מקצועי שייקח אותנו עכשיו לטפס על האוורסט, וקבענו דייט ראשון, יוסי ושרה, נועה ואני.

לפני הדייט הראשון התרגשנו. חברים חדשים! וואו! לא היו לנו כאלו כבר שנים! נועה נותנת מבט אחרון במראה לראות שהכל במקום, מבט נוסף אלי – "זה מה שאתה הולך ללבוש?"

"מה רע?"

"נו באמת. לפחות תחליף חולצה."

 "אבל אני אוהב את החולצה הזו."

"טוב דרור, די כבר."

"בסדר, בסדר, מחליף."

הגענו לבית שלהם… חנינו… צלצלנו בפעמון… לא עונים. דפקנו בדלת… לא עונים. אולי טעינו ביום? לאחר 2 דקות אנו שומעים קולות בפנים, והנה נפתחת הדלת. מולינו עומד בחור מזוקן, לבוש בשרוול מוכתם, וחיוך רחב – "למה לא נכנסתם? הדלת פתוחה. משהו לאכול?". אהבה ממבט ראשון. אמריקאי (ישראלי לשעבר) שמשאיר את הדלת פתוחה, לא מבין למה לא נכנסת ולמה חיכית לו בדלת, וישר פונה אל קיבתי, מה יכול היות יותר טוב. יוסי נעלם לו לשירותים עם עיתון בזמן שאני ונועה בודקים את המקרר. לאחר עוד כמה דקות מגיעה גם שרה ונערכת היכרות רשמית איתם ועם קארמה – הכלב החדש ששרה הצילה מאיזו תחנת דלק (עוד נקודת זכות חשובה).

יצאנו לטייל והדייט הראשון המושלם המשיך. השיחה לא פסקה לרגע, אבל היו רגעים של שתיקה משותפת נהדרת להינות מהנוף, כל כך הרבה נושאים משותפים, והכי חשוב, האווירה הקלילה, חסרת כל דיסטנס, בין כולם. כל כך חסרת דיסטנס שבאמצע הטיול הרחתי ריח מוזר שלא נראה לי הגיע מהפרחים… "יוסי?"

"זה הכלב!"

"כן, כן, הכלב…"

"טוב מה לעשות ששרה בישלה את התבשיל הפרסי שלה שוב?"

בדרך הביתה נועה ואני הרגשנו שמצאנו חברי אמת.

וכך המשיכה והתפתחה החברות. מכיוון שאנחנו לא היינו הכי עסוקים ברוב היום, התעלקנו על יוסי שעובד מהבית, שקיבל אותנו כל הזמן בהנאה. לאט-לאט הכרנו את כל העיר, המסעדה ההודית המקומית, זולה וטרייה ונהדרת! הסושי הכי טעים, הקפה הכי טוב, הטיולים השווים של האיזור. לאחר חודשיים איתם נהינו מקומיים לכל דבר. עד שהכרנו אותם לא יצאנו כמעט את פתח הבית, חוץ מללכת לאתרי התיירות שוב ושוב… עכשיו הכרנו כל רחוב בעיר, והפכנו לאנשי קליפורניה.

והנה כמה תמונות מייצגות –

מטיילים ב topanga canyon, גם אורלי (חברה טובה) הצטרפה

יוסי ביום שהוא החליט שבא לו ללבוש קימונו

יוסי מציק לי כמו תמיד

ארוחת פרידה ב humus bar. גם משה (חבר יקר!) הצטרף.

אני ויוסי ביום עבודה טיפוסי שלו.

ולמה, אתם שואלים, אני עכשיו מספר לכם את כל זה? מכמה סיבות. הראשונה, יוסי נעלב שלאורך שנה וחצי של רשומות מאמריקה לא הזכרתי אותם. צודק. זה בהחלט לא במקום ואני קיבלתי את הערתו והחלטתי לעשות תיקון. השנייה, שחשבתי שיהיה מעניין לשמוע על כך שדווקא יש חברויות אמת באמריקה ויכולת זו אינה שמורה רק לישראלים (למרות שאנחנו נורא נהנים לחשוב שאנחנו מיוחדים). השלישית, שבעזרת יוסי ושרה למדתי עוד שיעור חשוב לחיים. לבד זה נחמד, אבל בן אדם צריך חברים.

והנה כמה סיפורי יוסי ושרה טיפוסיים:

יום אחד אני מקבל טלפון מיוסי "רוצים לבוא איתנו לים?". מכיוון שאני כבר ידעתי אם מי יש לי עסק שאלתי אותו מספר שאלות מנחות שהביאו אותי להבנה שה"ים" של יוסי הוא שעה וחצי נסיעה דרומה מהבית שלנו, שם יש חוף שמרשים לכלבים להסתובב בו חופשי. כמובן שסירבתי למרות טענות חוזרות של יוסי "נו באמת, זה אולי חצי שעה." באותו היום קיבלתי טלפון מכפיר, חבר של יוסי, "דרור הצילו!! יוסי ושרה חטפו אותי!!" מסתבר שהחמודים אספו את כפיר ואמרו לו שנוסעים לים. הם רק לא אמרו לו לאיזה חוף… אז הוא נכנס אליהם לאוטו וגילה להפתעתו שעכשיו הוא הולך לנסוע איתם שעה וחצי… כמובן שהצרחות של כפיר לא עזרו לו והוא נגרר איתם ליום שלם בכבישי לוס אנג'לס. בסוף הם גם הגיעו לים.

עוד סיפור. יום אחד אני מקבל מיוסי טלפון "בואו איתנו לאכול דם-דם נודלס."

"מה זה דם-דם נודלס?"

"טעים אחי, הכי טעים בעולם!"

"איפה זה?"

"שטויות, חצי שעה מהבית."

לאחר שעה של הסתובבות בחלק האסיאתי של העיר, מצאנו איזו חורבה בה לטענת יוסי מוגש הדם-דם נודלס הכי טעים בעולם. מלצרית/בעלת המקום/מנקה/טבחית ניגשת אלינו ובמבטא וויאטנמי כבד שואלת "דם-דם?"

"וואט איז איט?" שאלתי.

"דם-דם?"

"וואט?"

"דם-דם?"

"איס איט מיט?"

"דם-דם? נו מיט. פורק."

"פורק איז מיט."

"דם- דם?"

פניתי ליוסי במבט כועס, "הרי אני לא אוכל בשר יוסי."

"אה, לא נורא. תבקש בלי."

"אפשר בלי בשר?" (באנגלית)

"דם-דם?"

בקיצור, לא הזמנתי כלום, שכנראה היה הצעד החכם, כי נועה הזמינה ולא יכלה אפילו לגעת בכף מרוב גועל. מעין עיסת אטריות מכוסה בשומן… והריח… אוי, הריח…

אבל יוסי היה מרוצה אז שמחתי בשבילו.

בדרך החוצה ראיתי שהמקום אפילו לא עבר בדיקת תברואה! למי שלא מכיר, בלוס אנג'לס, לכל מסעדה, אבל ממש לכל מקום, כולל אפילו דוכני פלאפל, יש שלט של משרד הבריאות שמראה את בחינת התברואה האחרונה. לכל המקומות בעיר יש תמיד A והכוונה בכך היא שהמקום ראוי למאכל ונקי. מעולם בחיי לא ראיתי B בשום מקום ואני אפילו לא יודע מה זה אומר, אבל ל"דם-דם" של יוסי היה B גדול ואדום תלוי בכניסה…

"B?!?!?!?, לקחת אותנו למקום עם B?!?!?!?"

"שטויות, הכל נקי שם" אמר יוסי לפני שההתחילה לכאוב לו הבטן.

 

קארמה, מהכלבים הטובים שפגשתי!!!!

אז יוסי ושרה – ביקשתם וקיבלתם! רשומה שלמה מוקדשת לכם אהובים יקרים. תודה על כל העזרה הרבה, תודה על התמיכה, על החברה והשיחות והחיים הטובים שעשינו יחדיו. הלוואי ונמצא את עצמינו שוב יחדיו בעתיד… אולי תעשו עלייה… אולי נחזור לאמריקה… בכל מקרה אנחנו מתגעגעים מאוד!! תמסרו ד"ש ל India sweets and spices.

I’m still standing!

הי חברים,

כן. אני עדיין כאן. גם אני וגם הבלוג הגוסס שלי. אמנם סבל הוא ממחסור קריטי ברשומות בחצי השנה האחרונה, אבל כל זאת ועוד מאחורינו כי הנה אני שוב אתכם, מוכן לפרוט את חיי הדרמתיים משהו בפני קהל אנונימי (בחלקו).

אז אנחנו בארץ. חזרנו לארץ לאחר כמעט שנתיים בגולה, שנתיים מעניינות, מרגשות ומלאות אירועים שעליהם כבר קראתם בזמן שהבלוג הזה עדיין היה פעיל ולכן אין טעם לחזור עליהם שוב. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בפעם האחרונה שרשמתי לכם היינו נועה ואני לפני ריטריט החורף באבהיגירי, שלושה וחצי חודשים מלאי שקט ושלווה במנזר הבודהיסטי האהוב עלינו (והיחיד שפגשנו). חשבתי חודשים מה לכתוב, איך להסביר, ולמה בעצם, את החוויות שעברו עלי שם, ואני פשוט לא מצליח. לא מצליח להוריד לרמת המילים את עוצמות התובנות וההבנות, התרגול ופירותיו, הדרך ויעדה. מכיוון שעברו שלושה חודשים מאז יצאנו מהמנזר וחזרנו לארץ, כל אלו כבר הספיקו להתאבק (מלשון אבק) ולהסתתר חזרה מתחת לתודעה האפרורית, ולכן המשימה לספר את סיפור ריטריט החורף הופכת אפילו עוד יותר מאתגרת. מצד שני, אני חייב לנסות… אז ככה –

לא פשוט לשהות שלושה חודשים בקרב חבורת נזירים חדורת מוטיבציה לשבור את מעגל אי הנוחות ולהבין את ההארה. כל היום מוקדש למטרה אחת בודדת ורמת מעלה – להיות מודעים לתהליכים המנטליים הבונים את המציאות שלנו, להבין את אופיים וריקותם, ולשהות במחיצתם ללא כל שיפוט. נשמע קל לא? קמים בבוקר ומתישבים למדיטציה. אחר כך יושבים (או הולכים) במדיטציה. כשמסיימים יושבים קצת, אוכלים, ואז הולכים ויושבים עוד קצת. אחר הצהריים ממשיכים לשבת, שותים תה, ואז לקינוח שומעים קצת דהרמה, יושבים לחשוב על זה, והולכים במדיטציה לישון. תודה לאל שאני קיבלתי על עצמי את תפקיד מנהל המשרד בזמן הריטריט ולכן לאורך היום הייתי צריך לבדוק אימיילים, הודעות טלפוניות, להביא ולשלוח דואר ועוד משימות נהדרות שכאלו לשבור קצת את שיגרת התרגול. אף פעם לא נהניתי כל כך מלפתוח מעטפות דואר לא שלי. אבל למה בכלל עושים את כל זה?! על זה קשה לי לענות. עושים את זה כי רואים תוצאות, וכי מאמינים שהבודהה ידע על מה הוא מדבר. אולי רואים זו לא המילה המדוייקת אלא מרגישים תוצאות. מרגישים כיצד הדרך הזו מובילה למשהו שונה ממה שהכרת וחונכת. מרגישים שהמטרות החשובות והגדולות של חייך משתנות לנגד עינך, מה שחשבת כעצם קיומך מתפורר לכדי מחשבות סרק ריקות, מה שנתת בו את בטחונך המלא, מתברר לכדי סתם עוד פנטזיה שהמצאת לעצמך, ולו רק בשביל לסבול ממנה לאחר מכן. אבל זה נשמע כמו שטיפת מוח!! לזה דווקא יש לי תשובה, יותר נכון לא לי, אלא לאג'אן פסאנו, ראש המנזר והמורה הראשי – "לפעמים למוח לא מזיקה איזו שטיפה טובה… להוציא את כל הג'אנק החוצה…"

הפעמון הקורא לארוחה מכוסה שלג

אז בעצם לא הסברתי כלום. טוב נו, אולי ננסה שוב. אז ככה –

היה נפלא. היה מקסים. קודם כל המקום הוא אחד המקומות היפים שראיתי בחיי. ובחורף הוא נהיה אפילו יותר קסום. אמנם יורד הרבה (הרבה!) גשם, אבל מתרגלים לזה לאחר שבועיים, מקבלים את העובדה שהכל רטוב ומתחילים להינות. האוויר נקי-נקי, האדמה מריחה תמיד מטריות מרעננת, היער מסביב מלא אנרגיות של התחדשות. כשהגיע השלג, זה היה השיא מבחינתי. בחיי לא ראיתי שלג אמיתי, רך, שקט, לבן. הכל הופך צחור והיער שוב משתנה. פתאום רואים עקבות בשלג של מגוון חיות בר ליד הבקתה, הרטיבות נעלמת, ונשאר רק קור… אבל הכל כל כך יפה! לא אכפת מהקור, לובשים עוד מעיל, הכל בסדר. גם ככה את רוב היום מעבירים בישיבה במדיטציה, או בעבודה במטבח, או במשרד, וכשיוצאים לאיזה טיול, מתלבשים טוב והקור לא מפריע. החורף האמיתי הראשון של חיי עבר עלי ללא קושי מיוחד. כל כך נהניתי לחוות מה הכוונה בעונות השנה. לא עוד חורף שהוא לא באמת חורף, אביב שהוא כמו קיץ, קיץ בלתי נסבל וממשיך כל החורף הבא שהוא כאמור, לא באמת חורפי. במנזר כל עונה משנה לחלוטין את פני המקום, משנה את האקלים, משנה את האופי שלך. אז החורף מעודד לשקוע פנימה, גם ככה לא קורה כלום בחוץ. אז אתה שוקע פנימה, מתבונן בנשימה, ונרגע.

אני עובד במשרד בשביל להתחמק מלעשות מדיטציה

איזה יופי קסום

מתחבאים מהקור

טוב, גם זה לא היה באמת הסבר. אולי ננסה שוב, פעם אחרונה. אז ככה –

היה נהדר. תרגול מדיטציה לא שונה מתרגולים אחרים מהבחינה שצריך מאסה קריטית של זמן תרגול לפני שהגוף (ובמקרה הזה גם הנפש) מטמיעים את התרגול לתוכם. ישנו דימוי מעולם הצ'י גונג שמדבר על כך שלעולם לא תוכל להרתיח קנקן תה, אם בכל כמה דקות תוריד אותו מהאש, ותחזיר שוב אחרי שהתקרר. בשביל שהתה ירתח הוא חייב להיות על האש מספיק זמן. בשביל שהמוח יתחיל לחשוב אחרת, להבין אחרת, לנתח אחרת את המציאות, צריך מאסה קריטית. מסתבר ששבוע זה לא מספיק בשבילי. גם שעה ביום זה לא באמת מספיק. שלושה וחצי חודשים זה מספיק. מה הכוונה במספיק? הכוונה שכאשר יצאתי מאבהיגירי, אפילו שלא תרגלתי יותר מידי בבית, הדהרמה נטמעה בתוכי. ההבנה של ארעיות הקיום, הסבל מסביבי ובתוכי, והריקות של הגדרת האני שלי, הובילו את קו המחשבה שלי. עדיין חייבים להביא לשם מודעות כמובן, ההרגלים הישנים לא נעלמים והם עדיין איתי, חזקים ונוכחים. אבל ישנה בהחלט מעין קפיצת מדרגה, התה רתח.

אג'אן פאסאנו המורה הנפלא, תודה לך!!

לא משנה כיצד אני מנסה אני תמיד מגיע בסוף לתיאורים אמורפיים שכנראה לא אומרים כלום לכם. מכך בדיוק פחדתי. אולי כדאי שאפסיק לנסות ואחזור לספר קצת מה שלומינו. אז ככה –

אנחנו מרגישים טוב. מבחינת בריאותית המיפויים האחרונים מראים על סרטן יציב, אשר מתקדם לו בעצלתיים משהו, כאילו לא באמת מתכוון למרר את חיי אבל פשוט חייב מכוח האינרציה. מבחינתי אלו חדשות טובות. נכון שעדיין יש סרטן, בעיקר בעצמות, וחלק מהמקומות אפילו מתקדמים, אבל זו לא הנויורבלסטומה האגרסיבית שהייתה לפני כמה חודשים, אז אני מודה בכל יום ומקווה שרק ימשיך כך. חזרנו לארץ מכיוון שהרופאים מצאו לי פרוטוקול ניסויי חדש שאמור אולי לעזור לי אותו אפשר לקבל בארץ. לכן, נועה ואני לא חייבים יותר לשהות במחוזות זרים (שכבר לא היו ממש זרים לנו). כמו כל ישראלי טוב שחוזר מאמריקה, את החודשיים הראשונים כאן העברו בקיטורים בלתי נגמרים על "איזה חור מדברי ומאובק ופרובינצליאלי יש לנו כאן". הכל פתאום כל כך קטן, ומלוכלך, ויקר, ומזיע, וחסר טעם… המזרח התיכון… קיטורים אלו כמובן לא מצאו אוזן קשבת אצל רוב חברינו שלא הבינו מה אנו רוצים ורק רצו שנפסיק כבר לרדת על המקום הנפלא בו כולנו גרים. "כן, יש כאן בעיות, אבל לפחות כאן יש חברים אמיתיים ולא הכל מפלסטיק." ובכן – יש לי חדשות בשבילכם – גם בלוס אנג'לס היו לנו חברים, מאוד אמיתיים, ומאוד חברותיים, וכמות הפלסטיק לא שונה, רק שם הפלסטיק איכותי יותר… אוי, לא שמתי לב והתחלתי להתלונן שוב… סליחה. האמת שתוך חודש התרגלתי בחזרה לישראל והכל נראה לי ממש סבבה כאן. אולי לא הכל סבבה, אבל בסך הכל, אפשר לחיות גם כאן. שורדים, זה מצב הצבירה הרגיל כאן, שורדים.

השיבה הביתה - בתפקיד האמא הבוכייה - אמא שלי

ואולי כל התלונות האלו זה רק בגלל שעזבנו את המנזר, ויצאנו מריטריט כל כך ארוך, רק בשביל לנחות בישראל אל תוך משפחה אוהבת ותומכת (ולוחצת), חברים אוהבים ותומכים (ולוחצים), ובעיקר המון המון רעש. כמה רעש. מה הייתי נותן בשביל כמה ימים של שקט חזרה בביקתה שלי ביער. רצונות ודרישות מהעולם – מתכון בטוח לסבל. כמו שאמר לי סטיבן, המורה שלי לוויפסאנה, הסבל שם וכאן אותו הדבר, רק שם הוא קצת יותר נוח.

אז הפסקתי להתלונן (חוץ מכמה השורות האחרונות שזה לא נחשב כי אני מספר לכם) והתחלתי הלתרגל לרעיון של לחיות שוב בישראל. אז מה עושים כאן? לא יודע.

דבר ראשון הייתי צריך להתחיל לטפל בסרטן שלי, כי מסתבר שבין לחשוב שאפשר להשיג לי את התרופה הנסיונית ההיא, לבין באמת להשיג בפועל את התרופה, עומדת בדרך בירוקרטיה של כמה חודשים! אז אין לי עדיין תרופה ואין טיפול ואני צריך לטפל בעצמי. האמת שזו הזדמנות נהדרת להתחיל במשהו שכבר הרבה זמן חשבתי עליו – דיאטת גרסון. מה? גרסון? מי? מה? ובכן, דוקטור מקס גרסון היה גרמני חביב בתחילת המאה הקודמת שהחליט לחקור לעומק את ההקשרים התזונתיים אצל 50 חולי סרטן סופניים. לאחר שנים של מחקר הוא פיתח שיטה מקיפה, אינטנסיבית, ודי קיצונית של תזונה אשר לטענתו, ולטענת כמה מאות מטופלים שמאז ועד היום עשו זאת, מרפאת את הסרטן ללא טיפולים רפואיים נוספים. אז איך לא שמעו על זה עד היום?! כאן נכנסות לסיפור תיאוריות שונות ומשונות, קונספירציות, חייזרים, תאגידי תרופות, רופאים, מטופלים, חיות בר… מה לא? אני שמעתי על הטיפול הזה לפני שנים אבל אף פעם לא שקעתי לעומק הדברים כי זה תמיד נראה לי די קיצוני. לעומת זאת, כאשר חושבים על זה, גם להכניס לגוף שלי עשרות תרפות ניסיוניות שאף אחד לא יודע באמת מה הן עושות זה די קיצוני לא? אז בעידודה הרב של נועה החלטתי שעכשיו זה הזמן, עכשיו אני צריך לתת לגרסון היקר סיכוי. הסרטן יחסית שקט, אין ממש טיפול רפואי זמין, אם לא עכשיו אז מתי?

אז קראנו באינטרנט, ונפגשתי עם נמרוד שיינדמן (נטורופת ידוע ומטפל מוכר שפגשתי כבר מספר פעמים בעבר) שייתן לי כמה טיפים, מצאתי חווה אורגרנית במכמורת שמוכרת לי ירקות ופירות בסיטונאות (תיכף תבינו למה) ויאללה לדרך.

כך נראה המקרר בבית משפחת אלוני. מלאי ירקות לשבוע לאדם יחיד!

מה עושים בטיפול הזה?

אפשר לחלק את זה לכמה חלקים –

1. תזונה – במהלך היום אני שותה בערך 11-12 כוסות מיץ שאני סוחט במקום. כאן טמון הסוד של השיטה אשר מציפה את הגוף בויטמינים ומינרלים רבים. מיץ גזר, מיץ גזר-תפוח, מיצים ירוקים (חסה, מנגולד, סלרי וכו), מיץ תפוזים. משחקים בין כל אלו לאורך כל היום כשחשוב מאוד שהכל יהיה אורגני וטרי. פרט למיצים מותר לאכול עוד ירקות ופירות טריים או מבושלים, כמה שרוצים אבל אסור – שמן, תבלינים, בשר, דגים, גבינות, אגוזים… בקיצור – רק ירקות ופירות וקצת דגנים כמו דייסת קווקר בבוקר. בגדול זה מספק אותי ויש מגוון גדול, אבל הסיפור של המיצים די מרתק אותי לבית במשך כל שעות היום. כל שעה צריך כוס מיץ, וקשה לצאת לפגוש אנשים או אפילו לסידורים.
2. לנקות לנקות לנקות. בשביל להיפטר מכל הפסולת הנוצרת הוסיף מקס גרסון את העונג של חוקן קפה. זה נשמע נורא, אבל האמת שזה באמת נחמד! פעם ביומיים אני נשכב לי במקלחת, אחסוך ממכם את הפרטים, וזה מרגיש סבבה. טוב אפשר לעבור לסעיף הבא אני חושב.
3. מנוחה. הרבה מנוחה בשביל לתת לגוף את האפשרות להתמודד עם המחלות שלו בעצמו.
4. מגוון תוספים רבים ומגוונים. האמת שאת השלב הזה עדיין לא מיממשתי. החלטתי להתחיל עם התזונה ואת התוספים אולי להוסיף לאחר מכן.

 אז זה תיאור ממש קצר ולא ממצה של גרסון. וזה מה שאני עושה עם עצמי בשבועיים האחרונים. פרט לכך אני מחכה בקוצר רוח לספרי שכנראה ייראה אור בקיץ, כנראה באוגוסט! הכל גמור ומוכן! עכשיו רק צריך לעצב את העטיפה ולגמור עם ההגהות הסופיות והנה נולד לו ספר בישראל, ולא סתם, ספר שלי! מרגש בהחלט. אני כבר מתחיל לחשוב על ערב ההשקה… מי יהיה… מה לעשות… זה יילך? לא יילך? ייקנו אנשים?… ממש יש התרגשות לקראת הקיץ. השלבים האחרונים של העריכה היו מייגעים אבל שווים כל רגע, כי אני באמת חושב ששיפרנו את הספר פלאים. הוא ממש לא כמו שהוא היה בהתחלה. שמו בישראל יהיה "פתאום, ביום בהיר אחד", אבל אל תספרו! ששש… זה סוד.

טוב מספיק. סיפרתי מה שיכולתי להפעם. אני עדיין לא יודע אם זו רשומת פרידה או שיהיו עוד מכיוון שעכשיו אני כבר לא מעביר את הזמן בארה"ב, כותרת הבלוג כבר לא רלוונטית. אולי אפתח בלוג חדש, אולי אמשיך לכתוב כאן, מי יודע, אולי אמצא את עצמי חזרה באמריקה… הכל דינמי.

כולכם כמובן תהיו מוזמנים לערב ההשקה הפלצני שיהיה, תקבלו הודעות נפרדות.

המון אהבה,

דרור

It's all happening now. I think.

שלום חברי ומכרי היקרים,

 

הרשו לי לדלג במהרה על החלק בו אני מתנצל על כך שלא עדכנתי או כתבתי כבר זמן רב. מה אגיד? פשוט לא הייתה המוזה המתאימה, ואולי חיכיתי לאימיילים המתלוננים "למה לא כתבת המון זמן?!" (התקבלו במערכת לפחות חמישה כאלו). בכל מקרה עכשיו אני כותב ולכן מה קרה עד עכשיו פחות חשוב.

אז מה קורה?

הרבה דברים משתנים ומתפתחים בסביבתנו הכאוטית. בפעם האחרונה שנועה כתבה, ציפינו לחזרתם של המיפויים אשר יקבעו האם המקלט האטומי בו ביליתי שבוע באוגוסט הזיז משהו לניורובלסטומה שלי. אז הם חזרו, ואיתם תשובות שלא ברור האם לשמוח או לא עליהן. מצד אחד, נעלמו מספר מוקדים ושום דבר חדש לא התפתח, מצד שני, נשארה בלוטה סוררת בבית החזה שמסרבת למות בינתיים, ועוד כמה מקומות קטנים בעצמות שבהן רואים פעילות סרטנית. הרופאה כאן שמחה על התוצאות, אבל נועה ואני היינו מאוכזבים. רצינו, ואפילו ציפינו ליותר. לא יודע בדיוק מה הכוונה ב"יותר", אבל ההרגשה הכללית הייתה של חוסר סיפוק. מייד לאחר התוצאות התחיל מירוץ מטורף למצוא את התרופה הבאה, המחקר החדש המתאים עבורי. נפגשנו עם הרופא החדש שלי, אונקולוג מבוגרים נחשב שנראה ומדבר הרבה יותר כמו עו"ד מאשר רופא, והוא הבטיח שיש לו המון תרופות נהדרות עבורי. הבטיח, ולא כל כך קיים. שבועיים עברו, עדיין לא נמצא המחקר אליו אני יכול להירשם, והתחלתי להילחץ. גם רופאת הילדים ה"ישנה" שלי התחילה להילחץ כי היא רצתה שאתחיל משהו הכי מהר שאפשר. מסתבר שעולם רפואת המבוגרים והילדים מאוד שונה, לא רק בגלל הפלסטרים עם הציורים של "דורה", והאחיות המחייכות, גם הטקטיקה הטיפולית ממש לא אותו הדבר. האונקולוג שלי ממש לא היה לחוץ להתחיל טיפול, להיפך. הוא חושב שעכשיו המצב שלי טוב ויציב וכדאי לי לנוח מהטיפולים ולחכות כמה חודשים לפני שאתחיל משהו חדש. לראשונה בחיי אני מוצא את עצמי בין שני רופאים, שניהם מומחים גדולים, והם אינם מסכימים אחד עם השני. חוץ מהבלבול עקב כך שהם לא חושבים אותו הדבר, גם אני כמובן קרוע בין הרצון לנוח מהטיפולים, להמשיך עם התזונה, והתוספים, וההומאופטיה, והמדיטציה, ולעזוב לתקופה את הרפואה המערבית שעם כל ההצלחה מביאה איתה תמיד נזק ותופעות לוואי. אז עבר עוד שבוע והמתח גבר. נפגשנו עם עוד רופא אחר שאחראי על מחקר פוטנציאלי, אבל זה הסתבר כלא רלוונטי עבורי כרגע. עברתי ביופסיה של הבלוטה בבית החזה, ועוד מיפוי שהראה שהכל עדיין יציב וללא שינוי. ואז הגיעו החדשות על מקום פנוי. אמנם לא לתרופה שאותה רצינו אלא למשהו אחר, אבל עדיין תרופה שיכולה לעזור וללא תופעות לוואי בעייתיות. חזרנו לקליניקה, חתמתי על כל המסמכים, לקחו לי דם, א.ק.ג. בדיקות עיניים, והכל היה מסודר לקראת יום שני הקרוב בו אתחיל. ביום שישי אני מקבל טלפון מהאחות שהודיעה לי באכזבה כי תפקודי הכבד שלי גבוהים מהנורמה, זה בכלל לא מסוכן ולא דורש תשומת לב, אבל, וזה אבל גדול, למחקר הספציפי הזה הם לא מסכימים שאף אחד ייכנס עם תפקודי כבד מוגברים. אז מה לעזאזל עושים עכשיו? כבר עבר חודש מאז הזמן בו הייתי אמור להתחיל טיפול ואין כלום. בשלב הזה כבר התייאשתי והגעתי למסקנה שעולם הרפואה וויתר עליי ואני צריך כנראה לטפל בעצמי. לאורך כל החודש שלפני כן ביליתי שעות רבות על האינטרנט בבירורים אחר כל התרופות האלטרנטיביות הקיימות בעולם. צמחים, מזון, ויטמינים, דמיון מודרך, חלומות, אנרגיות, מיצים, חוקנים, מה לא?! חלק מהדברים נראו הגיוניים, חלק ממש לא. לא היה לי שום מושג מאיפה להתחיל בכלל. מצד שני, חייבים להתחיל איפשהו, אז אני התחלתי בדיאטה. בעזרתה של נועה, שהפכה להיות המנביטה המשפחתית, עברתי לאכול כמעט רק אוכל טרי ולא מבושל, על טהרת הטבעונות. לכך הוספתי שניים-שלושה שייקים ביום עם כל מיני תוספים מעניינים וגם ויטמינים שונים, בעיקר כל מיני נוגדי חמצון ודלקת. לזה הוספתי תרופה הומאופטית, מאחד הרופאים הנחשבים באמריקה (ותודה לדורון על ההמלצה!), אין לי מושג מה אני לוקח , אבל דר' מוריסון אמר שזה משהו ממשפחת המצליבים. בשביל לא לאבד את השפיות בכל זה, תרגלתי מדיטציה בכל יום, הרפיה ווויפאסאנה וגם עבודה פסיכולוגית עם עצמי. אלוהים, אפילו התחלתי להתעמל! אמנם רק עשר דקות ביום, אבל עבורי זה היה קפיצת מדרגה. את כל אלו שילבתי יחדיו לתערובת מבולבלת (שכנראה סותרת את עצמה).    בדיוק שוויתרתי על עולם הרפואה המערבית הגיע טלפון נוסף מאותו האונקולוג. "מזל טוב! יש מקום!". מצאו לי מקום במחקר אותו רציתי לנסות מלכתחילה, ושמחתי מאוד על כך. השמחה התפוגגה והפכה לייאוש לאחר שבוע של טיפול, כשהתחילו תופעות הלוואי. אני לא ארד לפרטים אבל כיף זה לא היה, ממש לא. אמנם אלו היו "רק" חמישה ימים נוראיים מאז שהתחילו התופעות ועד שהן עברו והתחלתי להרגיש נורמלי שוב, אבל הימים האלו גרמו לי לפקפק בצורה עמוקה בטיפול הזה ולשקול ברצינות להפסיק אותו תיכף ומייד. הרופאים ביקשו שלא אפסיק. הם אמרו שהם יורידו את המינון ושכדאי לי לנסות לפחות עוד סיבוב אחד לפני שאני מחליט לנטוש את המחקר שלקח כל כך הרבה זמן להיכנס אליו. אז הסכמתי. עכשיו אני בשבועיים-שלושה הפסקה שיש בין הטיפול הראשון לטיפול השני, מחכה שספירות הדם הלבנות שלי יעלו בחזרה (אחת מתופעות הלוואי הנהדרות), ומתפלל שהפעם הבאה תעבור הרבה, אבל הרבה יותר נסבל.

ארוחה טבעונית יצירתית שנועה הכינה!

ובין כל הסיפורים הלא מעניינים האלו, התרחש סיפור יותר מעניין. אנחנו עוזבים את הוליווד!! ביי, ביי, שדרות מלרוז על ההיפים, הפנקיסטים, השחקניות (מלצריות), השחקנים (מחני מכוניות), מרפאות המריחואנה, מעוני היום לכלבים, חנויות בגדי יד שנייה, אנשים המחכים בתור (למה? איש לא יודע), פרסומות בלתי נגמרות לסרטים ותוכניות טלוויזיה, סטודיואים ליוגה, סטודיואים לספינינג, סטודיואים למשחק (פורנו) ועוד, ועוד, ועוד… איזה יופי! איזה מגוון! איזו עיר נהדרת (ולא, זה לא בציניות). בילינו כאן שנה וחודשיים, ובאמת היה כיף. הגענו לכאן זוג מושבניקים מזדקנים ואנו יוצאים… טוב, האמת שאנחנו יוצאים זוג מושבניקים מעט יותר זקנים משהיינו, אבל בטח יותר מגניבים, למה? כי אנחנו חיינו בהוליווד מותק. יש סיכוי גבוה שבמקום החנייה ליד הקניון חנה פעם וויל סמית', ובמסעדה המקסיקנית שמגישה טאקו צמחוני בחמישה דולר ישב פעם ברוס וויליס, ובמסעדה ההודית שמגישה טאלי קטלני בארבעה דולר ישב פעם… די בטוח שלשם לא הגיע אף כוכב, אבל ההפסד הוא רק שלהם.  

ביי ביי הוליווד, ביי ביי משקפי שמש וגג פתוח...

ביי ביי שלט חביב שמביט ושומר עלינו מהשמיים כל הזמן

    

ביי ביי עיר ענקית ומקסימה ונהדרת ומשוגעת

ביי ביי לטיולי אופניים על החוף, ושוב - לשמש!! כמה אנו אוהבים אותך!!

 את כל זה אנחנו עוזבים משתי סיבות:

1. די. מספיק. בסופו של דבר, גם אבק כוכבים הוא בסך הכל אבק. אחרי יותר משנה זה מתחיל להימאס והדרמה הופכת להיות משעממת בדיוק כמו הגירסה החדשה של בוורלי הילס 90210, או של מלרוז פלייס, או של כל הסדרות המצליחות משנות התשעים שמנסות לעשות קאמבק ונכשלות בכל פעם מחדש.

2. יש לנו ייעוד יותר חשוב מכך. יש לנו מטרה מעט, רק מעט, גבוהה יותר והיא למצוא שלווה ושחרור מסבל. להגיע להארה או אולי להתקרב או אולי להציץ דרך חריץ ולראות אותה. את זה קשה למצוא בהוליווד (למרות שמורים מסויימים יגידו שזה אפשרי). הרבה יותר קל למצוא את אלו ב"אבהיגירי". ואפילו יותר קל למצוא את זה שם בזמן ריטריט החורף, בזמן שמקום סגור למבקרים ונשארים בו רק אנחנו, עוד שלושה-ארבעה אנשי צוות, וקבוצה של כעשרים נזירים. כנראה שהחבורה הנחמדה ההיא אוהבת אותנו משום מה, כי הם הזמינו אותנו להיות איתם בריטריט, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לבשל, לנקות, לטפל בענייני המשרד… בקיצור – לנהל עבורם את המנזר בזמן שהם שותקים להם ביער הקפוא. תענוג.

אז למען מטרות אלו ומשום סיבות אלו ארזנו את כל רכושינו (מדהים ומטורף שבשנה אחת של חיים זמניים בדירה זמנית על בסיס זמני הצלחנו לצבור רכוש, 4 מזוודות ו 4 ארגזים של רכוש) ועכשיו אני יושב שוב, כאילו לא עברה שנה וחצי כמעט, על אותו שולחן האוכל של ג'ואן, הדודה המאמצת שלנו, אותו השולחן בו כתבתי את המכתב/רשומה הראשונים לחברי מהבית. ברגעים אלו אני מבין למה החיים נראים לפעמים כהזייה אחת ענקית. להיכן נעלמו כל החודשים? מה קרה שם? איפה החיים שלי? לא יודע, אין לי תשובות.

סתם בשביל הצחוקים אני מצרף לינק ישיר לרשומה הראשונה שלי: http://droraloni.wordpress.com/2009/11/16/greatings-from-the-land-of-far-far-away/. קראתי אותה עכשיו ומדהים לראות איך כל כך הרבה השתנה מאז… ועם זאת, בעצם שום דבר מהותי לא השתנה כי הנה אני שוב כאן.

אתם בטח חושבים לעצמיכם "מה עם הטיפול? איך כל זה מסתדר ביחד?", אז ככה – לא יודע. לא יודע מה יהיה ולא אכפת לי, אני חושב שבוע קדימה בכל פעם, אולי שבועיים אם אפשר. ברגעים אופטימיים ומלאי תקווה, אני חושב חודש קדימה, מתמלא חרדות, ומפסיק. כל מה שאני יודע זה שביום שלישי אולי אני מתחיל את הסיבוב הבא של התרופה, ביום חמישי כנראה נועה ואני עולים לנו לצפון קליפורניה להצטרף לחבורת הנזירים שתהווה את כלל הקשרים החברתיים שלנו בחודשים הקרובים, ובכל שבוע אני עומד לעלות על טיסה ולחזור ללוס אנג'לס לעשות בדיקות דם ולראות את האחות/רופא ולמחרת לעלות על טיסה חזרה לסנטה רוזה, העיר הקרובה למנזר. אם אני אצליח לעמוד בטירוף הזה רק אלוהי הבודהיסטיים יודע, אני מקווה שכן כי חשוב לי מאוד להיות חלק מהריטריט, וחשוב לי מאוד להיות חלק מהמחקר, וששני דברים חשובים מאוד קצת מתנגשים, עושים את כל המאמצים לשלב אותם יחדיו.

אז אלו החדשות. התקציר המאוד קצר של חודשיים דרמתיים במיוחד בחיינו. מתנצל שעבר זמן כה רב, אבל האמת שיש לי שני תירוצים טובים. ולא, התירוצים הם  לא שיש לי סרטן. התירוץ הראשון הוא שרומי באה לבקר אותנו, בתזמון נהדר עבורינו, בדיוק לפני העזיבה. כך יכולנו להראות לה את העיר ולהתנהג כתיירים לכמה ימים ולהגיד שלום לכל המקומות הנחמדים שטיילנו בהם בשבועות הראשונים של השהייה כאן, לפני שנהינו "מקומיים מגניבים". התירוץ השני הוא, חלקכם כבר יודע כנראה, שאני עמל נמרצות על עריכת הספר שלי. בשנה האחרונה כתבתי ספר (שאגב, אינו מבוסס או קשור לבלוג שלי בשום צורה, הוא בעיקר מספר על כל מה שעבר על נועה ועלי עד לשנה האחרונה. הבלוג אולי יום אחד יעבור טרנספורמציה לספר השני שלי…) ולהפתעתי והתרגשותי, אפילו מישהו חשב שהוא ראוי לפרסום. הוצאת "רימונים" אהבה את מה שכתבתי ורוצה לפרסם את זה, וחתמנו איתם על חוזה, ועכשיו יש לי עורכת ספרותית משלי, שהצמידה לכתב היד שלי כתב יד לא פחות ארוך של הערות… הרבה, הרבה עבודה שלוקחת חודשים… אז אולי בגלל זה לא נשאר לי כוח לבלוג המסכן שסבל מחוסר תשומת לב.

ועוד התנצלות, הפעם התנצלות מראש. בריטריט לא יהיה לי זמן רב על המחשב, אולי שעתיים בשבוע על האינטרנט, ולכן קשה לי להאמין שהבלוג יזכה לרשומות נוספות בחודשים הקרובים. את הזמן המועט שכם יהיה לי, כנראה אקדיש לספר שלי ולקריאת טורי פרשנות על המשחק אחרון של מכבי תל אביב בכדורסל, דברים חשובים באמת, אתם יודעים. אז סליחה, ותודה. תודה על הנאמנות והמעקב הצמוד והתמיכה מרחוק.

תאחלו לנועה ולי בהצלחה בלב, עם כל הטירוף בכלל שכחנו להכין את עצמינו נפשית לשלושה חודשים של חיים ביער קר וגשום, בחדרים מבודדים מהעולם (ואחד מהשני כמובן!), בשתיקה יחסית, בשעות מדיטציה רבות, בכמה שעות עבודה ביום, בצמצום ובניתוק ובשקט. יש יגידו שלכך נדרשת הכנה כבירה, אולי הם צודקים, אבל לנו אין את הלוקסוס של להתכונן! להתכונן זה לחלשים!..

המון חיבוקים ואהבה בבית,

דרור

A mountain lion, a mouse and a steamed frog

 

שלום חברות וחברים יקרים ! קרה הבלתי יאמן ובהשתלשלות אירועים סבוכה מכדי לשחזר דרור הסכים שאני (נועה) אכתוב רשומה בבלוג הנושא בבלעדיות את שמו ! לא רק הסכים, אפילו טען בתוקף  כי מעולם לא אמר את המילים "זה הבלוג שלי. ש-ל-י ! לא כתוב הבלוג של דרור ונועה, כתוב הבלוג של דרור וזה מה שזה" וכך הופתעתי לגלות כי אין לשייך אליו את המשפט הנ"ל וכי העובדה שאני מעולם לא כתבתי רשומה, ושדמותי רושמת חיסורי נוכחות מרשימים מאוסף זיכרונותיו אינן אלא צירופי מקרים מצערים ואין לייחס לכך חשיבות. לכן, שימחה וששון, הפעם יוצג הצד הנשי ואני אעדכן אתכם בקורותינו.

טוב, אז מה לספר? קרו הרבה דברים.

בחזית הסרטנית – השבוע דרור עובר מיפויים והמתח מורגש. לקראת סוף השבוע הקרוב נדע עד כמה הצליח הטיפול הרדיו-אקטיבי ואם הביקור בסאן פרנסיסקו היה שווה. על כל פנים, יהיו התוצאות אשר יהיו, בשבוע הבא נצטרך לשבת שוב עם הרופאים ולהחליט מה עושים הלאה. מכיוון שדרור עבר את גיל 31 הוא עכשיו רשמית מסורב אונקולוגיה ילדים בבית החולים לילדים שטיפל בו עד היום. ד"ר וילבלנקה לא ביזבזה זמן (כפרה עליה) ושידכה אותנו עם אונקולוג מבוגרים (יהודי , כמובן) שעוסק אך ורק בריכוז מחקרים ניסיוניים. יש לו הרבה אפשרויות להציע, כולן תרופות מחקריות ואם נלך על אחד המחקרים שלו הוא יהיה הרופא המטפל ווילבלנקה תהיה על תקן יועצת. בחירת טיפול ניסיוני היא תורה בפני עצמה ותלויה במספר גורמים: 

1.  תוצאות המיפוי (כמה גידול יש בגוף). פרוטוקולים של מחקרים שונים דורשים כמויות גידול שונות על מנת להתקבל לניסויים שלהם.

 2.  אין מחקרים שמתאימים תרופות ניסיוניות לסוג הסרטן הספציפי הזה. בעצם אין ממש דרך לדעת אם תרופה שעבדה נהדר במעבדה או הוכיחה עצמה כאחלה תשובה לסרטן הלבלב תוכל לעזור גם לנו. בקיצור, עלינו לסמוך על ההיגיון של ד"ר וילבלנקה שישמש לנו כמסננת (מה שיראה לה כסביר יותר לתקוף את הסרטן הזה יכנס ל"סל המחקרים הפוטנציאלים", היתר ינופו). 

3.  תופעות לוואי אפשריות, סיכונים או דרישות של הפרוטוקול שהופכות את ההשתתפות במחקר למעיקה במיוחד. למשל, יש מחקרים שמחייבים אשפוז לצורך קבלת טיפול או דורשים ביקורים יומיומיים בבי"ח. מחקרים כאלו יקוטלגו כפחות ידידותיים למשתמש וירדו שלב בסולם העדיפות, כמוהן כמובן גם תרופות הידועות כגורמות לתופעות לוואי מסוכנות או סתם לא נעימות. 

4.  כן, יש גם סעיף 4 (!) מסתבר שבעולם המרתק של אונקולוגיה מבוגרים (להבדיל מאונקולוגיה ילדים) יש מחקרים חדשים שצצים כמו פטריות אחרי הגשם וגם נסגרים באותה המהירות, לכן אין טעם לדסקס היום פירטי מחקר כלשהו אם הירשמות אליו תתאפשר רק בעוד שבועיים,  עד אז המחקר הזה כבר לא יהיה רלוונטי ומשהו חדש יפתח. 

…זהו.  עוד דרך לבחור מחקר היא לרשום את כל האפשרויות על פתקים, לערבב הכל בתוך כובע ולשלוף אחד… לא בטוח שזו שיטה פחות טובה. 

בקיצור, נעשה לכם את החיים קלים ופשוט נעדכן בהמשך אחרי שנבחר… 

 מה עוד קורה אצלנו? נסענו לעשרה ימים מופלאים באבהייגירי. זה הביקור הרביעי ונראה לי שכל ביקור משתבח עם הניסיון והזמן. היה מדהים, מושלם, סום ובשום וקסום ונפלא ! אפילו מזג האויר היה לטובתינו. למען האמת היה כל כך טוב שאנחנו משתוקקים לעבור לגור שם לצמיתות, מה שיכול להיות שיקרה מאחר ואנחנו מפונים בהדירה בהוליווד. בדיוק בדרכינו למנזר קיבלנו טלפון מהרבי שבטון מנומס ותקיף שאל: "אז, מה שלומכם…?!!!!! אז, מה התוכניות שלכם?!!!!!!!!" שזה באמריקאיות "יא מלעונים, כמה ניצלתם את הכנסת האורחים שלנו, תפסיקו למצוץ לנו דם וסעו לשלום". דרור, בדיפלומטיות שלא היתה מביישת אף פוליטיקאי מנוסה וחלקלק, הצליח להרגיע את הרוחות ולהבטיח לרבי שברגע שנדע מה התוכניות נשתף גם אותו ושייתן לנו עוד קצת זמן, כמו שנאמר "נדבר אחרי החגים". ובאמת את מיטב החגים (יום כיפור וסוכות) העברנו נטולי דאגות גשמיות, במנזר האהוב ושכחנו שיש עולם מעבר לחומת היער. 

הרבה דובר בבלוג הזה על  נפלאות אבהייגירי, בדר"כ הדגש הוא על חווית רוחניות אבל אני חושבת שהפעם יהיה נחמד לתאר דווקא את שיגרת היום שם כדי לתת לכם תחושה של המקום. באופן רישמי הכל מתחיל בחמש בבוקר עם פוג'ה  (טקס שבו שרים זמירות קבועות בפאלי ובאנגלית) ומלווה במדיטציה קבוצתית של שעה. באופן לא רישמי (על מנת להתייצב בחמש לפנות בוקר באולם הראשי) אני נאלצת לכוון שעון לרבע לארבע. זה נותן לי בדיוק מספיק זמן להתפנק במיטה עשרים עד ארבעים דקות, לקום, להתמתח, לצחצח שיניים, ללבוש משהו ייצוגי אך צנוע, לקחת פנס ולצאת אל החושך המוחלט ששורר בחוץ. הליכה של קילומטר מפרידה בין הבית המשמש למגורי הנשים (כן, זה מנזר, מגורי הנשים נמצאים באזור נפרד לגמרי מהגברים) ובין האזור המרכזי של המנזר (שם יש אולם מדיטציה, מטבח, משרדים וכו'). מדיטציית הבוקר היא לדעתי החלק הכי קשה של היום. נורא קשה להשאר ערים כשיושבים בחושך ודממה, לפנות בוקר ובחדר חמים ונעים. קשה להלחם באפיצות אבל די להסתכל מסביב ולראות את כולם מנקרים כדי לדעת שזה לא רק אני. 

אחרי שהמדיטציה מסתיימת והאור מתחיל לעלות, כל אחד (ואחת, במקרה שלי) פונה לטפל במטלת הבוקר שלו. דברים קטנים כמו לטאטא את השביל, לנקות את השירותים או להכין דייסה לכולם. בשעה שבע אוכלים ארוחת בוקר. הנזירים בד"כ אוכלים בנפרד ופשוטי העם (אנחנו ושכמותנו) יושבים על שרפרף ואוכלים במטבח.   

ארוחת בוקר

אח"כ מתכנסים באולם ומקבלים את המשימות לעבודה. בכל יום יש "זמן עבודה", פרק זמן של שעתיים וחצי של עבודות תחזוקה שונות. כולם לוקחים חלק בפעילות והחלוקה לתפקידים השונים נעשית בבוקר ע"י מש"ק העבודה . יש הרבה עבודה פיזית קשה אבל משום מה אני מקבלת בדר"כ תפקידים במטבח או במשרד. בשעה אחת-עשרה בבוקר מצלצלים בפעמון וכולם מתכנסים לארוחת הצהריים שהיא הארוחה העיקרית והאחרונה של היום. הנזירים עושים עוד קצת צ'נטינג (מזמורים) ואז אוכלים בדממה באולם. פשוטי העם (אנחנו) יכולים להצטרף אליהם או לאכול ולקשקש בחוץ, לבחירתנו. לנזירים עצמם אסור להתעסק עם אוכל בכלל, אסור להכין אוכל או לאכול מה שלא הוצע להם באותו היום. הם תלויים לחלוטין בקהילה ולכן עבודה במטבח יכולה להתבצע רק ע"י מי שאינו נזיר. במקביל לאוכל שמבושל כל יום במטבח יש קהילה בודהיסטית רחבה שתומכת במנזר וכמעט של יום קורה שקצת לפני אחת עשרה מגיעים אנשים מבחוץ, עם סירים עמוסי כל טוב. בסופו של דבר יוצא שכמעט תמיד הארוחה העיקרית היא ארוחת שחיטות… 

אגב, באחת ההזדמנויות סיפר לנו נזיר בכיר שבילה המון שנים כנזיר בתאילנד, שפעם הוא תרגל באיזה יער נידח, חור מהסוג שרובנו לא יכול אפילו לדמיין, כל מה שהיה מסביב זה כמה כפרים עניים ופרימיטיבים. הוא היה תלוי במקומיים שמדי פעם הגיעו לתת לו אוכל ורוב הזמן הוא היה רעב. כל כך רעב שיום אחד הוא קיבל לאכול (ואכן אכל !) כף אורז וצפרדע שלמה, מאודה קלות, שהיה נראה כאלו עוד רגע היא תקפוץ לו מהצלחת… באותה הזדמנות הוא סיפר שהמקומיים שם היו כ"כ עניים וחיו בכזו דלות, שאחד המאכלים הנפוצים באזור היה נזיד עכברושים !!!!…… בתאבון ! 

דרור מצלצל בפעמון - זמן לאכול

אחרי האוכל מנקים יחד את כל הבלאגן וכל אחד פורש לדרכו. במסורת הזו יש דגש גדול על תרגול אישי ולכן סדר היום דליל מאוד. בזמננו החופשי אנחנו מתרגלים לבד בחדר (או משלימים שעות שינה). אין מי שיעמוד לנו על הראש ויבחן את ההתקדמות שלנו. התרגול הוא אינטרס אישי וגם מתבצע ברובו, לבד. אין מחשב/ אינטרנט/ טלפון/ טלביזיה/ מוזיקה/ קניות או כל דבר אחר שיסיח את הדעת מהתרגול. אחרי הצהריים, בשעה חמש וחצי מוגשים תה וקפה במטבח למי שרוצה, וניתן לפנות לנזיר הראשי עם שאלות בנושא דהרמה. בשעה שבע בערב יש עוד פוג'ה, מדיטציה קבוצתית ופעמיים בשבוע שיחת דהרמה שמועברת ע"י אחד הנזירים הבכירים. אח"כ פיפי ולישון, רצוי בסדר הזה. 

מגניב, נכון ? 

אולם המדיטציה לאור זריחה

  

הירח שוקע בארבע ועשרים לפנות בוקר....

  

טיול ביער

אנחנו כ"כ נמוכים !

שכחתי עוד פרט חשוב. כל זה מתרחש ביער קסום ביופיו, השמיים שם הם השמיים הכי כחולים שראיתי אי פעם והמון חיות בר מטיילות איתנו בכייף. יש ביער המון במבי (צבי, בעיברית), ארנבים, שועלים, תרנגולי הודו פראיים, להקות של חוגולת, המון ציפורים, מכרסמים, לטאות ונחשים ויש אפילו "אריה הרים" (בתרגום חופשי לעברית) , שזה סוג של נמר או טורף גדול ממשפחת החתוליים. האחרון ברשימה הזואולוגית הזו גורם לדופק שלי לטפס לשחקים כשאני הולכת בחושך, לבד, את הקילומטר מהאזור הראשי עד הבית. נכון, אני בוגרת צה"ל, ונכון, כבר פגשתי בחיי כמה מפלצות, וכן, אני מצוידת בפנס ובידיעה שנדיר מאוד שהנמרים האלו יתקפו בני אדם, בכל זאת – כל רחש קטן מקפיץ אותי ואת רוב הדרך אני עושה עם שתי הידיים על הראש כדי להראות יותר גדולה….

ארנב

במבי מטייל ממש מחוץ לחדר שלי

אמאל'ה, מה זה היה ?!?!

ובהקשר של חיות מפחידות, היו כמה פעמים שעשינו את פוג'ת הבוקר והמדיטציה בחוץ, בלב היער, במקום באולם. היה קר מאוד וכולנו ישבנו עטופים בכל הסוודרים והשכבות שהבאנו מהבית. בחוץ עדין היה חושך מוחלט. אני הייתי עטופה בשמיכה ושקועה בסמאדי (ריכוז) עמוק, כשלפתע הרגשתי משהו קטן רץ עלי, מושך את השמיכה שלי, מנסה לנשוך לי את הברך ! קפצתי במקום. לא יכולתי לראות כלום אבל הרגשתי ושמעתי בבירור את הדבר הזה (עכבר) רץ הלוך ושוב וכל פעם חוזר אלי ומנסה לטפס עלי !!!! כולם סביבי היו שקועים במדיטציה, מיותר לציין שבחוגים האלו לא נהוג לצרוח בהיסטריה או אפילו לא לזוז בזמן המדיטציה…. ולכן, בכוחות על, למרות שהייתי היסטרית למדי, ולמרות שהיה ברור שהיצור הקטן הזה ממש נדלק עלי, שמרתי על שקט מופתי  ולא זזתי במשך כל הישיבה ! אח"כ סיפרתי לכמה אנשים והם אמרו שהעכבר בטח קפא מקור וחיפש מקום להתחמם. אולי הוא חיפש חומר לרפד איתו את המאורה שלו. מסתבר שעכברים מאוד אוהבים צמר, כמו השמיכה שלי. בסופו של דבר הרגשתי די רע שנבהלתי כ"כ ולא נתתי לו למשוך כמה חוטי צמר מהשמיכה, בכל זאת, באמת נורא קר שם. 

עד כאן חוויות אבהייגירי. על החויות הרוחניות שעברנו שם אני כבר אשאיר לדרור לספר כי אני בכל זאת קצת ביישנית       … רק אומר שבביקרנו האחרון שם הגענו שנינו למסקנה שלתרגל דהרמה, ללכת בדרך שהתווה הבודהה, זה בעצם הדבר היחיד והכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות עם החיים שלנו, ואם כבר, רצוי לעשות את זה באווירה המאוד תומכת של אבהיגירי, בכל זאת,  דברים שרואים משם לא רואים מכאן…. 

The "I hate San Francisco" club is now hiring

הי חברים.

למרות הכותרת אני מעוניין להתחיל במשהו אחר דווקא. מאז שחזרנו מהטיפול, חזרה לביתנו, חזרה ללוס אנג'לס, לא קרה שום דבר. כן, לפעמים אפילו בחיי לא קורה שום דבר. אין חדשות מפוצצות, אין דרמות עתירות מתח, אין חדש. כל מה שיש זה שקט מבורך, שיגרה משעממת ורגילה (כלומר רגילה במונחים שלי ושל נועה בשנה האחרונה שזה כמובן כולל בדיקות דם, פגישות עם הרופאה, חוסר עבודה, חוסר חברים). המיפויים הבאים יהיו רק בסוף ספטמבר, מה שאומר שגם לא אמור לקרות שום דבר מרגש בחודש הקרוב. כל מה שנותר לי לעשות זה להמתין. להמתין למיפויים, להמתין להחלטות הגורליות והקשות שיהיו עוד חודש, להתענג ולהתרגש מכל רגע ריקני וחסר אירועים. וזה מה שאני עושה בצורה נהדרת כבר שבועיים. לאחר כמעט חודשיים של הטלטלות בדרכים, חיים ממזוודה, בתי חולים, תרופות ותרופות אחרות שעוזרות נגד התרופות הראשונות, רופאים אמריקאיים אדיבים, חתימות על מסמכים רפואיים לא אדיבים, שיחות עם חברות ביטוח, כל כך כיף רק לשבת בבית ולחשוב מה להכין לארוחת הצהריים.  היום אגב הכנתי קינואה מעולה עם ירקות וגם אפונה בניחוח שום… אבל זה לא קשור, סתם רציתי לשתף.

אז אני יושב בבית ולא עושה כלום ולאחר כמה ימים אני שם לב לתופעה מעניינת מאוד. משעמם לי. ממש משעמם לי. כל כך משעמם לי שכשנועה נכנסת הביתה היא מגלה אותי שוכב על השטיח ומעביר שיחה שלמה עם "אויזו" בובתי הנאמנה. למרות איך שזה נשמע, השעמום ממש לא רע ואפילו יעיל ביותר. למה? כי זה הגורם מספר אחת שמביא אותי לעשות משהו עם עצמי עכשיו. אם לא היה לי משעמם הייתי יכול להמשיך ככה שנים, אבל למזלי אני פשוט לא מסוגל ולכן חידשתי את הקשר עם אריק וחזרנו להתאמן ביחד טאי צ'י בפארק והתחלתי סוף-סוף לשבת בבקרים שוב ולמדוט. כן, זו לא בדיוק תוכנית שממלאת את כל היום… אבל זו התחלה. בשיחה לפני כמה שבועות עם חבר שנוהג לעשן מריחואנה בכמויות מסחריות, הוא טען בנלהבות שהדבר הנהדר ביותר בסם ההוא זה שהוא מסתיר ממך את העובדה שאתה ממש משועמם. אני נאלץ לא להסכים. כלומר, אני מסכים שהגראס מסתיר ממך את הרגשת השעמום, אני רק חושב שתשומת הלב לכך שאתה משועמם היא גורם נהדר של מוטיבציה. גם זה לא מה שרציתי לכתוב עליו, אני מתנצל על הסטייה ועכשיו אחזור לנושא המוזכר בכותרת.

אני ואויזו מדברים על משהו חשוב

אני שונא את סאן פרנסיסקו. שונא. לא סתם שונא, מתעב. לכל אלו המתחכמים שאומרים עכשיו בלב "נו ברור, אחרי כל הטיפולים הנוראיים האלו בעיר הזאת, איך הוא יאהב אותה?", זה לא קשור! קיבלתי טיפולים קשים הרבה יותר בלוס אנג'לס ואני אוהב אותה מאוד. קיבלתי עשרות טיפולים בתל השומר, איכילוב, אסותא, אני לא שונא אף אחד מהם. את סאן פרנסיסקו אני שונא. ולא רק את בית החולים, את כל העיר המעפנה הזאת. אני לא סתם שונא אותה, יש לי סיבות מאוד מנומקות והגיוניות אותן אציג בפניכם כעת לשיקול דעתכם: 

1. זאת ללא ספק העיר עם מזג האוויר הגרוע ביותר בכל העולם. טוב, אולי לא הכי גרוע בעולם אבל פשוט גרוע נקודה. מהיום שנחתנו שם ועד היום שנחתנו חזרה בל.א. לא ראינו את השמש. לא הייתה שמש בעולם. מה כן היה? היה קר, מעונן, אפור, מדכא, קר, רטוב, חשוך, וקר. שאני אומר קר אני לא מתכוון קר של חולצה ארוכה, אני מתכוון מעיל חורף עבה, כובע צמר, ובמקרה של נועה גם כפפות (אני חושב שזה היה מוגזם אבל מצד שני ככה היא יכלה לגעת בי מבלי להיחשף לרדיואקטיביות). ההלם של העובדה שהיינו שם בחודש אוגוסט הפך את הקור לעוד יותר בלתי נסבל. ולא רק קור, גם עננים והמון-המון רוח. איך אפשר לחיות ככה?! איך?! השבועיים שם היו הוכחה ניצחת לתיאוריית דרווין שמקורנו בצמחים, כי בלי שמש פשוט נרקבנו, התייבשנו. מי רוצה בכלל לצאת מהמיטה כשבחוץ שמונה בבוקר נראה כמו שלוש בצהריים שנראה כמו שבע בערב. אתה יוצא מהבניין והמחשבה היחידה שעוברת לך בראש היא "אני באמת חייב לצאת עכשיו? אולי נזמין אוכל למלון? בדיוק מתחילה תוכנית נוספת של דר' פיל בטלוויזיה…" הבעיה היא שאתה חייב לצאת מהמלון כי כמו שאומרת סבתא טוניה "מספיק להסריח במיטה" (מאיר שלו החדש, מומלץ), ובכל זאת אמא שלי גם איתנו ומשהו צריך לעשות בשביל להעביר את הזמן. אז אתה יוצא החוצה ולא מפסיק לקלל את אלוהים ובעיקר את האנשים הראשונים שהחליטו את ההחלטה המגוחכת הזאת לבנות על חצי האי המקולל הזה עיר. ולא סתם עיר, עיר עם בית חולים. ספרנו את השניות עד לטיסה הביתה (שהתאחרה בשעתיים. למה? כי יש עננים כמובן!!!), ושסוף-סוף נחתנו בל.א. וראינו שאף אחד לא השמיד את השמש, היא עדיין כאן מאירה ומחממת את העולם מחוץ לסאן פרנסיסקו, נשמנו לרווחה והתחרדנו דקות ארוכות של עונג צרוף. כבר הרגשתי יותר טוב, כבר הייתה לי אנרגיה, היה לי רצון להמשיך לחיות. יש אור בעולם.

ורק לסיום החלק הזה, בבקשה אל תצטטו לי את המשפט המפורסם של מרק טוויין "החורף הקר ביותר שחוויתי היה הקיץ בסאן פרנסיסקו". א, מרק טוויין לא באמת אמר את זה, זה סתם מיתוס, בדקתי. וב, תנחשו מה? גם בחורף קר שם! וגם באביב! המקומיים טוענים בחריפות שישנם כמה ימים מאוד יפים באוקטובר. וואלה יופי, כמה ימים יפים באוקטובר. תודה רבה באמת. 

לא תמונה שלי, אבל מייצגת את מזג האוויר

2. העיר הזו מוקפת ים. מי שהקים אותה כנראה לא שם לב לזה או לא העריך נכון את נהירת האוכלוסייה לשם כי אין לעיר שום מקום לאן להתפתח. לא צפונה, לא מערבה, לא מזרחה וגם לא דרומה כי שם כבר יש ערים אחרות ואזורי תעשייה גדולים. אז מה עושים במקום נורמאלי? מתחילים לבנות לגובה. מה עושים בסאן פרנסיסקו? פשוט מפסיקים לבנות, מעלים את המחירים לרמות מטורפות של כמה מיליונים למלונה, ומנצלים עד תום כל רבע בלטה פנויה. חדר שבל.א. היה מקבל אולי את הכותרת "מקום למעילים", בסאן פרנסיסקו הופך לחדר מחשב+טלוויזיה+מקלחת. במלון שלנו היו שתי אפשרויות, או לפתוח את המזוודה או לעמוד על השטיח. זה כמובן לא הוריד מהמחיר שלו (אחרי הנחה לחולים). המכוניות חונות בתוך פחי האשפה, בשירותים במסעדות אתה משתין בכיור, והרחובות רחבים בדיוק ששתי מכוניות יעבור בצמוד אחת לשנייה, זה במקרה שהחשמלית לא עוברת שם ואז כל התנועה תקועה לעשר דקות. פשוט מנצלים כל מילימטר (סליחה, אינץ') ולא משאירים שום דבר ריק. קצת אוויר, קצת חופש, לא! לפעמים חשבתי שאולי יש סיכוי שהשמש יוצאת, אבל מכיוון שלא רואים שמיים מהחלון שלי כי יש בניין חמישים ס"מ ממני, לא באמת יכולתי לדעת מה קורה למעלה.

החדר של נועה במלון. זה כל החדר.

 זהו. בגלל זה אני שונא את סאן פרנסיסקו. ולא, זה לא קשור לטיפול שלי. יש עוד כמה סיבות פחות עיקריות, הקשורות לחומר האנושי המצוי שם שמרגיש כי בכל רגע ורגע על העולם כולו להשתחוות בכניעה מרוב החוכמה והקדמה החברתית הנוכחת בכל תושב ותושב של העיר הזו. אבל מכיוון שב south park כבר עשו פרק שלם על הנושא הזה (חפשו אותו, פרק נהדר) אני לא מרגיש צורך לחזור על הדברים. 

וואו. איזו רשומה לא טיפוסית. עבר המון זמן מאז שהתלוננתי כך, בכזו חריפות נגד משהו. כל הרשומות האחרונות שלי הוקדשו לדהרמה ולהתמודדות מלאת תובנות עם החיים הכאוטיים שלי והנה יש לי שבועיים שקט וזה מה שיוצא… כנראה הייתי צריך קצת להתאוורר. בבקשה, בבקשה אל תיסעו לסאן פרנסיסקו אף פעם! לא אכפת לי שיגידו לכם כמה העיר יפה (ממילא אי אפשר לראות משהו דרך כל הערפל הזה), כמה המוזיאונים מעולים (נכון, הם ממש מעולים), כמה המסעדות נהדרות (גם נכון, אחלה אוכל, בעיקר אסייתי), זה לא שווה את זה. בואו ללוס אנג'לס! מוזיאונים לא פחות טובים, אוכל יותר טוב בהרבה, האנשים הכי מוזרים בעולם שלא מתביישים לעשות מה שהם רוצים מבלי שאיזה סאן פרנסיסקואי יעשה להם פרצוף עקום, טבע בשפע מסביב והכי חשוב מהכל, במיוחד לישראלים הסובלים עכשיו מהקיץ החם והלח בתולדותיהם, מזג אוויר מושלם. מושלם. לא חם, לא קר, לא רוח, לא עננים. רק שמיים כחולים, מסומנים בעדינות עם ענני כבשים לבנים וטמפרטורה מושלמת. וזה ככה כל השנה. לא בכמה ימים יפים באוקטובר… 

אז בואו לבקר. אנחנו בבית בשבועיים הקרובים ואז נוסעים להגיד שלום ל"אביהיגירי". בכל זאת, לא היינו שם כמעט חודשיים ואנחנו חייבים לעצמינו קצת מודעות וריכוז לקראת הבאות. אולי ברשומה הבאה אחזור לקצת תובנות בודהיסטיות על החיים, אולי אמשיך להתלונן כי זה גם נחמד. בכל מקרה, מי ייתן ולא יהיו לי שום חדשות לספר לכם… 

הרבה אהבה, דרור.

Despair that resolves into gratitude

המיקום: קומה שישית של בית החולים לילדים בסאן פרנסיסקו. שוכב על מיטה רחבה בחדר מבודד, קירות עופרת מסביבי.

השעה: 12:00 בלילה אבל משום מה יש לי אנרגיות לא מוסברות לכתוב הביתה.

התוכנית להמשך: עוד יומיים יוצאים מכאן לחדר משלי במלון מכיוון שאסור לי להימצא על יד אנשים בטווח קרוב. יומיים לאחר מכן טיסה חזרה ללוס אנג'לס לקבלת תאי-אב מוקפאים שנלקחו ממני לפני יותר מעשר שנים. ואז מחכים. מחכים בסבלנות יותר מחודש בשביל לעשות שוב מיפויים ולראות עם כל הדבר הזה היה שווה משהו במימד הפיסי שלי.

הבנתם על איזו אופציה טיפולית הלכתי בסוף. לטיפול הזה יש סיכויי הצלחה גבוהים בהרבה מכל משהו אחר שיש בשוק, ואם משכללים את הניסיונות הקודמים שהיו מאוד מוצלחים, אין ספק שיש סיבה לתקווה. כמובן שתופעות הלוואי לא פשוטות, אם בטווח הקצר או בטווח היותר רחוק. פחדתי פחד מוות מלהיכנס שוב לבית החולים הזה. כבר בלובי התחילה לי בחילה קלה. אני מתעצבן ואומר לעצמי, תראה איך פסיכולוגיה יכולה לגרום לך להרגיש רע כל כך! פסיכולוגיה או לא פסיכולוגיה הפעם החלטתי להפסיק עם משחקי האומץ המטופשים שלי, להפסיק לתרגל דהרמה תוך כדי כאב ומחלה קיצוניים, ולקחתי את כל תרופות ההרגעה/נוגדי בחילה שהציעו לי. אמנם ממסטל אותי ומענן את תודעתי, אבל זה עדיף מלהיות מודע לכך שאני לא מפסיק להקיא יומיים. כאמור, עדיין לא יצאתי מבית החולים אבל אין ספק שהפעם הזו עברה הרבה-הרבה יותר בקלות מהפעם הקודמת. אי אפשר בכלל להשוות.

קדמו לכל הסיפור לעיל מספר שבועות נהדרים. זה התחיל בטיול קמפינג לאורך החוף המערבי עם נופים עוצרי נשימה, חיות ים מיוחדות (ומכוערות בצורה בלתי נתפסת), והרבה רעש מהילדים של אחותי שהצטרפו אלינו לטיול. לא הצלחנו באמת לטייל ברגל… מזג האוויר לא היה משהו ובכל זאת, אנחנו עם 3 זאטוטים עצלנים. אבל הייתה חוויית נהיגה מדהימה. את הטיול סיימנו בסאן פרנסיסקו שם פגשנו את הרופאה המקומית ששכנעה אותנו סופית ללכת על הטיפול שהיא מציעה. ביקשנו ממנה עוד יום לחשוב על זה למרות שידענו עוד לפני שנכנסנו לפגישה שההחלטה כבר התקבלה בנו.

פיל-ים מכוער במיוחד

אחרי כל זה איך אפשר בלי ביקור באבהיגירי! המשכנו צפונה למצוא שפיות מחודשת במנזר המקסים וכמו תמיד, כל יום שם הוא תרגול עמוק. הפעם כל המורים היו והקהילה פרחה ושגשגה. אני קיבלתי כמה עצות מוצלחות ביותר מהמורים, והנזירים הנחמדים אפילו ביקשו ממני רשות לשיר עבורי תפילה לבריאות הגוף ביום האשפוז שלי. ממש מגניב. האמת שלא רק הם מתפללים בשבילי. דני (דוד שלי) שהתחבר לאחרונה עם כמה נוצרים אדוקים לצורך סרט שהוא עשה, סיפר להם את הסיפור שלי ומהון להון יצאו אימיילים בכמויות מסחריות לכל התומכים שלהם לתת איזו תפילה קטנה. בפעם האחרונה שדיברתי עם דני הוא טען שחבר שלו הודיע על תפוצה של מיליון איש, מיליון איש!!! מיליון נוצרים שמתפללים בשבילי.

אני לא יודע מה לעשות עם הדברים כאלו. אני שמח ונרגש על תשומת הלב אבל משהו בי גם רוצה להתחבא מתחת למיטה (או במנזר מבודד) בשביל למצוא שקט מכל זה. כמובן שמייד עולות מחשבות על כפיות טובה, כי כל כך הרבה אנשים רוצים ומתפללים בטובתי ואני רק רוצה לברוח?!?! טוב , נו, פשוט עוד מחשבות ולא יותר.

האמת שהדבר העיקרי שרציתי לכתוב עליו קרה לי במנזר. סתם , הפסקת תה של אחרי הצהריים. התבוננתי מסביבי בשלווה וראיתי בבירור בתוכי את הייאוש העמוק, הפחד, והסבל ככל שתאריך הטיפול התקרב. כאשר רואים אותו במדויק הוא מאוד מצטמצם אבל זה לא הנקודה שרציתי להעביר. מה שרציתי להעביר זה השינוי הפתאומי (ואולי לא כל כך פתאומי) שקרה באותו הרגע. פתאום, מבלי שהזמנתי אותה, עלתה מחשבה של הוקרת תודה. הוקרת תודה אדירה לטיפול הזה, טיפול שהציל את חיי פעמיים ואולי גם יציל את חיי בפעם השלישית. חייכתי כאילו נזכרתי בבדיחה ישנה. למה לי להדבק להרגלים והדפוסים שכל הזמן מושכים למטה, לפחדים, להרהורים על העתיד הלא ידוע. אפשר באותה הקלות לראות כיצד הטיפול הזה כאן בשביל להציל אותי. נכון, יש לא תופעות לוואי, ונכון אני יכול בצורה תיאורטית להגיד שנמאס לי כבר ולצאת לחפש את דרך הריפוי הספציפית שלי ללא עולם הרפואה המערבי. אבל זה לא אני. זו לא הדרך שלי כרגע.

היופי של השינוי הזה (שאני קורא לו תרגול לכל דבר. תרגול שיש לתרגל באופן מודע הרבה עד שהוא קורה בצורה ספונטנית כמו שהוא קרה לי). הוא שקודם כל, הוא אינו מצריך כל מאמץ חשיבתי או פיזי, אלא רק וויתור, כניעה, עזיבה של כל המחסומים והקליפות שנמצאות עלינו שנים. הדבר השני, ברגע שמצליחים לתרגם את הפילוסופיה הזו ליומיום ורואים את התוצאות בשטח, קל להמשיך ולהיפטר מהראייה ה"רגילה" שלנו. הבודהה תמיד לימד בצורה של ניסיון ותוצאה. אם הניסיון הצליח – תמשיך. אם לא – אל תמשיך. גישה מאוד מדעית ומאוד מסודרת ומוסברת.

אז גם אם אני עכשיו שוכב לי במיטה, בלי נועה לידי, בלי היכולת בכלל לחבק אותה בחודש הקרוב, בתוך חדר בית חולים ישן מלא במכשירים שמודדים את הקרינה שיוצאת ממני כל הזמן. ליד אחת מחובר עדיין עירוי מרכזי לתוך העורק. את הקטטר למזלי הוציאו היום אז לפחות זה נחסך ממני. כבר נמאס לי לראות כל כך הרבה סרטים מפגרים… פשוט לא עושה לי את זה אבל אין לי כוח לעשות שום דבר אחר באמת. אם כל זה אני מחזיק חצי חיוך. אני מחייך כי אני כאן, וטוב לי, אני מודע לכל מה שמקיף אותי ללא אפליה והפרדה ולסדר הדברים. בעיקר אני מודע שאין לי שום שליטה על שום דבר וזה בסדר כי אני לא באמת רוצה אותה. כמובן שאפשרות נוספת היא שאני לחלוטין מסטול כרגע…

תודה-תודה-תודה רבה ענקית לכל מכתבי התמיכה האינסופיים!!! זה היה מדהים!! נועה ואני הרגשנו והתרגשנו מכל קצוות תבל אהבה אמיתית ודאגה לשלומנו. זה באמת עוזר וזה כיף ונחמד, ואולי גם תמשיכו לכתוב לא רק ברגעי משבר כמו עכשיו אלא גם בתקופות שלום…

שוב תודה מבל הלב!

Bad news…

I have bad news.

כך פתחה דר' ווילבלנקה את השיחה ומפלס הלחץ עלה. האמת שעוד לפני שאמרה זאת ידענו לפי שפת הגוף והמבט שמשהו כנראה קרה.

It's back.

אלו היו מילותיה הבאות, כאילו מתוך התסריט של "שליחות קטלנית". הנוירובלסטומה כנראה ראתה מספיק מהתרופה החדשה בשביל להבין את הפרינציפ, להסתגל, להשתפר והתחיל להתרבות שוב בקצב מדאיג. אם לפני חודשיים המיפויים היו נקיים ויפים, אז לפני שבוע הם חזרו עם כמה מוקדים ישנים/חדשים (מוקדים=סרטן=גידולים) והמסקנה המתבקשת הראשונה – נגמר המחקר. היו כמעט 12 חודשים נהדרים, מחוסרי תופעות לוואי (כמעט), ובעיקר מחוסרי נוירובלסטומה, אבל זה עבר ועכשיו צריך מהר לחשוב ולהחליט מה הלאה. ישנם עוד מחקרים בסגנון הזה אבל הבעיה שכל התרופות האלו עובדות בצורה טובה כשהסרטן במצב מינימאלי ועובדות בצורה פחות טובה כאשר הוא כבר גדל ומתפשט. אז מה עושים?

ישבתי והקשבתי בזמן שווילבלנקה פרסה בפני מספר אופציות אבל האמת היא שמהרגע שהיא התחילה הייתה לי הרגשה מאוד חזקה שאני יודע בדיוק מה היא הולכת להציע – לחזור שוב (בפעם השלישית) על הטיפול הרדיואקטיבי ב MIBG בסאן פרנסיסקו. אותו הטיפול שעבד בצורה טובה לפני שנתיים ולפני שנה, אבל השאיר בי ובנועה צלקות עמוקות, גופניות ונפשיות, וכפי שאתם מבינים, לא עבד לתקופה ארוכה מדיי. מצד שני, כרגע אין שום דבר אחר שמציע סיכויים טובים לריפוי, אפילו ריפוי זמני… אז מה עושים?

ביקשתי מהרופאה עוד אופציות. יש סוגים של כימותרפיה ושילובים שלא ניסינו, אבל הסיכויים נמוכים ותופעות הלוואי בעייתיות לא פחות מה MIBG. ישנם כאמור עוד מחקרים אחרים שאפשר לנסות, ואולי זה מה שאחליט בסוף לעשות, אבל הרופאה לא מתלהבת לנסות אותם במצבי הנוכחי. בקיצור, כפי שהרגשתי בתחילת השיחה, ההצעה הטובה ביותר על הפרק מבחינה רפואית (לפחות לפי דעתם המקצועית של כל הרופאים שלי אבל מה הם יודעים בתכלס) היא להכניס את עצמי לחדר מבודד קרינה ולהפציץ את גופי בכמויות קרינה רדיואקטיבית שיכולים לבשל תפוח אדמה קטן ובסוף להתפלל. להתפלל שהגוף יעמוד בזה, שמערכת החיסון לא תקרוס, שהתאים הסרטניים ירגישו מספיק לא רצויים ויעזבו, ושאני לא אמות משיעמום בחדר המבודד (כמה כבר אפשר לשחק ב X-Box?). אז מה עושים?

האמת שאין לי מושג מה עושים. את הימים האחרונים אני ונועה מבלים בלנקות את הראש ולתרגל דהרמה. נסענו ל Westlake village בכדי לבלות עם הדודה והדוד המפנקים וזה היה מתכון נהדר לניקוי ראש. ביום שבת ג'ו-אן בישלה לנו ארוחה מדהימה, דג טרי על האש, כל כך טרי שהוא פשוט נמס לך בפה, תירס שנקנה מהאיכר באותו היום על האש, כל כך מתוק… פשוט ארוחה פשוטה ונהדרת שמוכיחה לנו שוב שהדבר הכי חשוב באוכל זה שהמצרכים יהיו טריים, נקיים ואיכותיים. לא צריך יותר מזה כלום. לא מתכונים מסובכים ולא טכניקות מורכבות. רק טריות. למחרת חגגנו עם האמריקאים את יום העצמאות שלהם על ידי קצת קניות, שוב אוכל (הפעם עם דני), ולסיום רפיסה מוחלטת בג'קוזי של דני, מתבשלים לאיטנו ב 107 מעלות פרנהייט (תחשבו לבד מה זה אומר בצלזיוס) עם יין רוזה קר. קשה בלוס אנג'לס כבר אמרנו? התוכנית בהחלט הוגדרה בהצלחה לאחר שכמעט יומיים שלמים לא חשבנו לא על סרטן, לא על MIBG ולא על חיים ומוות. הבעיה בתוכניות לניקוי ראש, היא שכשהן נגמרות אתה מבין שאתה עדיין אמור לקבל החלטה הרת גורל ומורכבת בטירוף! שום דבר לא באמת השתנה… עדיין צריך לנסות להקשיב לעצמיך, לרופאים, לנועה, להורים, לעולם, ליקום, לאובמה, לבודהה… אז מה לעזאזל עושים?!!?!

ידענו. אני ונועה הרגשנו בכל תא בגופינו שמשהו מוזר מתרחש. היה שקט מדיי, טוב מדיי. כל עניין ביקור החטף בישראל, שבוע מדהים מלא אירועים משפחתיים וחברתיים, כל כך הרבה אהבה שהרעיפו עלינו כולם, זה היה פשוט too good to be true. החיים שלנו לא בנויים לדבר הזה, חייבת לבוא נפילה. התחלנו להרגיש כל כך נוח בלוס אנג'לס. אני התחלתי לפתוח קבוצות צ'י גונג ברחבי העיר, התחלתי לעבוד, נועה מצאה את עצמה בעסקי הקדרות ואפילו חברים התחלנו לצבור… הכל התיישר לכדי שגרה רגועה, ממלאת ומעניינת. גם תרגול הדהרמה שלנו התחזק בזכות הביקורים ב"אבהיגירי" וההשראה האדירה שנתנו לנו המורים והנזירים שם. כמו כל כך הרבה פעמים בעבר, משהו היה צריך להגיע. אני לא אומר את זה מתוך ייאוש או פטליזם, פשוט מתוך ניסיון – כך זורמת לה בדך כלל המציאות המוזרה שאנו מפענחים בתודעה הרועשת שלנו. בעזרת אותה תודעה אני מנסה להתמודד עכשיו עם המציאות – איך מחליטים מה לעשות? באיזה טיפול לבחור, אם בכלל?

הדהרמה קודם כל מכניסה הכל לפרופורציה. בדרך כלל אנחנו חיים לגמרי בתוך הדרמה של עצמנו, בתוך הסרט האוטומטי מבלי שום יכולת להבחין או לבקר. אבל אני לוקח כמה צעדים אחורה (או למעלה) ומביט על הכל בלי להיקשר אישית לסיטואציה. זה לא באמת אישי. שום דבר במצב המעפן הזה הוא לא אישי ולא נגדי. המצב הוא פשוט המצב, ככה הוא ואתם יודעים מה? הוא אפילו לא כל כך נורא. כן, אין לי מושג מה יהיה עם הטיפול ואיך הדברים יתגלגלו מכאן, אבל גם לפני שנה, שנתיים, שלוש ועשרים לא היה לי מושג מה יהיה והנה אני עדיין כאן. חוץ מזה שמתחת לכל הרעשים והמחשבות והרגשות והבעיות והמחלות, יש יציבות, שקט, משהו שמכיל את כל זה. אם אפשר לשנות את התפיסה שלנו מכל מה שקורה, למה שמכיל את מה שקורה, מגלים עולם שלם. משהו כמו להתבונן באוויר שמוכל בחדר במקום בקירות החדר. אבל למה לעשות את זה בכלל? בגלל שזה נותן את היציבות, קור הרוח, שקט. זה אגב לחלוטין לא מנתק או מכחיש את המציאות הבעייתית, זה רק משנה את הפרופורציה. הרי הסיטואציה לא באמת משנה, אלא כיצד אנו תופסים אותה ברגע הזה. העבר, ההווה, העתיד, הכל קיים ברגע הזה בתוך המוח שלנו ולכן כל מה שבאמת חשוב כרגע, זה להבין, ולשנות במידת הצורך,את התפיסה שלנו.

אבל די כבר אם כל נאומי הבודהיזם שלי. בכל זאת, יש כאן כמה אנשים שזה לא באמת מעניין אותם ועכשיו תקופת המונדיאל… קשה לי להאמין שמרבית קוראי הבלוג הזכריים בכלל יגיעו עד כאן ברשומה. אז למענם אסיים כעת. אם מישהו מעוניין להחליט בשבילי מה לעשות, אני מקבל הצעות למשרת המחליט הראשי. התשלום לא משהו והבוס ידוע בהתקפי עצבים אבל הסיפוק נהדר. אין לי מושג מה יהיה, אבל כנראה שיהיה טוב, מה הכוונה ב"טוב" רק אלוהים יודע… אשתדל לשמור אתכם מעודכנים בכדי שלא תחיו באפלה.

תהיו בריאים ומאושרים ותמיד תזכרו – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת.

From rapture and equanimity in Abhayagiri to Suffering and turmoil in the Middle-east

תיקחו נשימה עמוקה. הרשומה הזו כנראה תהיה שונה מקודמותיה.

לפני קצת יותר משבועיים חזרנו מביקורנו השני ב"אבהיאגירי", הלא הוא המנזר הבודהיסטי המקסים בצפון קליפורניה. בניגוד לביקור הקודם, הפעם הנזיר והמורה הראשי אג'אן פסאנו היה נוכח ביחד עם כמעט כל הנזירים, כעשרים בחורים אמריקאים וקנדיים (לשעבר). אני לא יודע אם נוכחותו של האג'אן המכובד או אולי בשלות אישית של התרגול שלי, אולי בכלל משהו באוכל או סידור מיוחד של הכוכבים… אבל השהיה הפעם לקחה אותי למקומות שלא הייתי בהם בעבר, מעולם. שברתי את הראש איך אוכל לתאר את החוויה למילים, איך אוכל "לתרגם" תחושה או תפיסה לשפה, ונתקעתי שוב ושוב במבוי סתום. ישנם דברים שממש קשה להביע אותם, בטח בכתב, בטח במן בלוג מוזר שכזה. אז למה בכלל אני מבזבז עכשיו את זמנכם היקר? ובכן, פשוט לא יכולתי להתאפק. אתם תיאלצו לקרוא את מה שיש לי לספר ולהשלים את התמונה בעזרת הדמיון הפורה שלכם (או לחילופין לשכוח מזה ולהמשיך בחייכם).

אולי נתחיל בסיפור קצר. בעודי הולך ביער, מעט לפני שעת התה המסורתית של אחר הצהריים, התבוננתי מסביבי והתחלתי לחשוב. מה קורה כרגע? מה באמת קורה כרגע בתוך התודעה שלי? תיאור בסיסי ומופשט יכול היה להיות "אני מתבונן על מספר סוגים שונים של עצים, שיחים, פרחים וחיות בר. אני מאוד רגוע וכיף לי ואני מאוד רוצה שככה ימשיך היום". מכיוון שחושי מאוד התחדדו ותודעתי מאוד התרכזה לאחר מספר ימים של מדיטציה אינטנסיבית, הרגשתי שאיפה פנימית ללכת מעבר לתיאור הבסיסי. לרגע החלטתי במודע לוותר על הפעילות המנטאלית התופסת את החוויה, לוותר על המבנים הקבועים המנתחים בכל רגע ורגע מאות גירויים חיצוניים ופנימיים ופשוט להיות, להיכנע או אולי לוותר על חלק ממני. מה נותר? עכשיו יש "הישות הזו שנקראת דרור מתבוננת על גירויים שמסבים לה הרגשה נעימה". בחוויה הזו הרגשתי חופש נעים אבל משהו בי עדיין שאף להעמיק אף יותר. המשכתי לוותר, והפעם וויתרתי גם על האינסטינקט המיידי של "זה נעים", "זה לא נעים", "זה טוב", "זה רע". ראיתי איך התודעה יוצרת את המושגים האלו וביקשתי אותה לרגע לעזוב. מה נותר? עכשיו יש "גירויים חיצוניים שנקלטים ומעובדים". נשמע די משעמם לא? "גירויים חיצוניים שנקלטים ומעובדים", וואלה יופי! אז מה!! וזו כמובן המחשבה שמיד הייתה מתגבשת אצלי בתודעה אילולא משהו אחר היה קורה. הפעם הזו, התודעה שלי החליטה לקחת חמש דקות הפסקה. לא היו עצים, או חיות, או אבהיאגירי, או דרור, או קיום, או חוסר קיום. לא היה "אני" אבל בהחלט לא היה "לא אני", לא הייתה הגדרה ולא הייתה אי-הגדרה, הגלגל הסתובב אך אני שקעתי לאט-לאט למרכזו, לציר השקט והיציב. כל מה שהיה זו מציאות – מציאות שמתגבשת שנייה לאחר שנייה, על ידי תודעתי, תנאי אחד מוביל לאחר, גירוי לתחושה לתפיסה לפעולה מנטאלית לחוויה, לתולדה של רגע חדש לעולם שמייד נעלם ומת. זו הקהרמה שלנו, זו המציאות שלנו. כל מה שנולד, חייב למות. כל מה שנולד, נולד עם המתח, הסבל האינהרנטי של חוסר היכולת שלו להתקיים באמת. כל מה שנולד אינו בעל שום מהות קבועה, שום הגדרה עצמית משלו. אם אנסה לתאר על ידי שימוש במושג מעט יותר מודרני אולי – הכל סרטים בראש. כמובן שעל כל זה קראתי ושמעתי בעשרות ספרים, מאמרים, שיחות, וגם הבנתי על מה הם מדברים, אבל משהו בישירות של החוויה הזו האפיל על כל הבנה שאי פעם הייתה לי. מה התגובה הטבעית ביותר להבנה של כל זה? בפעם הראשונה בחיי חוויתי, לא הבנתי וחשבתי וניתחתי, חוויתי, שהתגובה לכל זה היא פשוטה – מטה, קארונה, מודיטה ואופקהה. או בעברית – אהבה וידידות שאינה תלויה בדבר, חמלה לעצמיך ולאחר, שמחה אמיתית בטובת האחר והשתוות נפש מוחלטת. באותם הרגעים אתה מבין שבעצם אין לך במה או איך להילחם, אין לך איך להיפגע, אין לך מה להפסיד או להרוויח, יש לך בעצם הכל אבל אתה לא רוצה או צריך כלום. מה שנשאר לך זה רק לשמוח, לאחל לכל היצורים בעולם שרק יוכלו לראות זאת גם, ולראות כיצד כל חוויה, אבל כל חוויה שמתגבשת במהרה אצלך בראש, אינה "רעה" או "טובה" אלא פשוט חוויה.

אמרתי לכם שזה הולכת להיות רשומה בעייתית לחלקכם נכון? מתנצל שוב על חוסר היכולת להסביר יותר טוב.

כפי שאמרתי התודעה שלי לקחה הפסקה ולא באמת נעלמה, ולכן מצאתי את עצמי לאחר כמה רגעים ספורים עדיין על השביל, עדיין "דרור" ועדיין מוקף בסנאים מקפצים. אבל הייתי "דרור" קצת אחר. "דרור" שקיבל הצצה מעניינת למקום מוזר ומרגש, ואם רק היה מצליח לשמור על ריכוז מעט יותר, כנראה היה מקבל מזה עוד קצת. אבל אי אפשר באמת להיות חמדן בנושאים האלו, זה פשוט לא בא בטבעיות. הרגעים המשיכו להיוולד ולמות ולהתחבר לכדי שעת תה רגועה ומהנה עם הנזירים, שיחת דהמה מאלפת של אג'אן יטיקו (ה"סגן" של ראש המנזר נגיד), ערב קריר ונעים ושינה עמוקה. למחרת, כאשר השעון צלצל בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, התוודעתי בסקרנות לחוויה של עייפות שלקחה אותי דרך מדיטציית הבוקר אל דייסת שיבולת השועל, אל תורנות המטבח וארוחת הצהריים וכך הלאה עד ליום המחרת, בערך בשעה שתיים בצהריים, כאשר חיכיתי לנועה בכדי שנוכל לעזוב את המנזר ולהתחיל את הדרך הארוכה ללוס אנג'לס, ביתנו. זה לקח כמה שעות עד שהציפייה או התחושה שכל מה שסיפרתי ייעלם ברגע שנעזוב את המנזר. אך הפלא ופלא, פתאום אני רואה גם את המחשבה הזו עולה ומתהווה וחולפת. כן, בפקקי התנועה של ה “Bay Bridge” יותר קשה לשמור על בהירות וריכוז, אבל בהחלט לא בלתי אפשרי. כל מה שהייתי צריך זה להזכיר לעצמי את האמת שידעתי, שחוויתי, ולחכות ולראות מה עולה. ככל שעבר הזמן מהשהייה במנזר וככל שחזרתי להתעסק בחובות ומטלות החיים הארציים – עבודה, אי מיילים, טלפונים, לוס אנג'לס, כך הייתי צריך יותר ריכוז, כל הזמן לשמור, לראות איך אני נסחף ולחזור ליציבות. הכל קיים והכל חשוב וראוי למלוא תשומת הלב שלי, אבל גם הכל חולף, והכל זמני ושום דבר לא קשור אלי אישית.

לפני כמה ימים עשיתי מדיטציה בהליכה בסמטה מאחורי הדירה שלנו. למי שלא היה או מכיר, סמטאות בלוס אנג'לס זה בדיוק הדוגמא הקלאסית לשטחיות האמריקאית. בעוד חזיתות הבתים מטופחות להחריד, פורחות ונקיות, הסמטאות מטונפות, מלאות אשפה, קירות מתקלפים וכבישים שבורים ואם יש לך מזל, תוכל לפגוש גם בחור חסר בית עלוב שבקושי מוצא את הרצון לבקש ממך פרוטה או שתיים. למה? כי את הסמטאות לא רואים מהרחוב… בכל מקרה, אני הולך לי שם ורואה איך כל הגירויים עושים לי לא נעים. ההליכה לא נעימה, החוויה לא נעימה, אני ממש לא מרוכז והמחשבות מעמיסות עליי, ומעל הכל מתנגן אחד השירים הכי מעצבנים ששמעתי לאחרונה, במילים אחרות – חרא מדיטציה!! שניות לפני שהתייאשתי ושמתי פעמי אל דירתי הצנועה, קיבלתי החלטה שזה לא יכול להיות כך. לא יכול להיות שאתה חייב לשוטט ביער בתולי בשביל לחוות מה שחוויתי, שזה לא עובד בכל מקום, שזה מתאים רק לסוג מסויים של גירוי חיצוני. זה הרי נוגד לחלוטין כל הגיון. המשכתי ללכת לאיטי ואמרתי לעצמי – תוותר. תוותר על התפיסות הקבועות, על הזיכרונות, על הרעיונות המובנים, תוותר לרגע בשביל הניסוי ובוא נראה מה קורה. זה היה מאוד קשה! הרגשתי כמו דג שמנסה לשכנע את עצמו לקפוץ מחוץ למים! אני נאחז בכזו עוצמה ב"עצמי" בתודעה "שלי" והיא פשוט לא נותנת לי לעזוב! המשכתי לנסות, ביקשתי ברכות – תוותר. זה לקח עוד לא מעט ניסיונות עד שהצלחתי לרגע לראות את הדברים כמו שהם באמת, כמו שראיתי ביערות אבהיאגירי. אולי ההבנה הכי חשובה שהכתה בי היא שאני לא צריך לנסות לעשות כלום, ההיפך, אני צריך לוותר, לא לעשות. אז לא עשיתי קצת ושוב, הגירויים המופלאים שלא מתפרשים אלא פשוט קיימים בצורה הכי עירומה, הכי נקייה, מקיפים אותי, או שאני מקיף אותם, או שבעצם אני רק עוד גירוי… אני לא רוצה שוב להיסחף לתיאורים שלא יועילו לי להסביר דבר ולכן אפסיק כאן.

והשאלה הנשאלת עכשיו היא… מה עושים על כל זה? מה זה שווה בעצם? אוכל זה לא קונה, וגם לא משלם את השכירות, אז למה כל התיאורים המפוצצים האלו? מה יש לי לעשות עם חוויה מוזרה שלא ניתנת להסבר ושגם ככה חולפת ומשאירה אותי באותה הסימטה המכוערת, עם אותו חסר בית, רק כמה דקות יותר קרוב למותי.

האמת היא שאין לי תשובה חד משמעית. זה בהחלט נכון שזה לא קונה לי אוכל, וגם לא לוקח אותי לבית חולים לטפל בסרטן שלי, או גורם לי להבריא ממנו. זה בטח לא גורם לשקט במזרח התיכון. אבל זה כן נותן לי שקט. זה נותן לי שקט ונותן לי אנרגיה ורצון לשנות, לעזור, להקל על הקושי שלי אבל בעיקר של הסובבים אותי. החברה בנויה ממני ומעוד אנשים כמוני, כאשר מתחולל בי שינוי , מתחולל שינוי בחברה מסביבי. כאשר משהו מתעורר בי, משהו מתעורר בעולם, כי אני חלק מהעולם. זה לא ראייה מגלומנית וחשיבות עצמית מופרזת, זו ראייה בהירה וברורה של המציאות. אולי כל מה שהחמלה שמתפתחת בי גורמת לי היום לעשות זה לתת כמה דולרים לחסר הבית, אבל מחר אולי משהו נוסף יקרה. אני רואה את הקארמה ולכן יכול לשנות אותה. אני יכול לבחור לא לכתוב רשומה מוזרה ומופשטת על חוויות מוזרות ומופשטות מפחד שאנשים לא ממש יבינו אותי, לא ממש ירצו לקרוא את כל זה, יצחקו עליי… או שאני יכול לבחור, במודע, לכתוב, ולו רק בשביל לחלוק בדברים שגדולים ממני. לנסות לזרוע זרעים קטנים וחלשים של שקט שאם טיפול נכון אולי יגדלו. בין החדשות מהארץ, בין חיילים פצועים, בין צודק ולא צודק, מפגינים מתים, עולם ציני ומרושע, צביעות ודוגמתיות הרסנית – אפשר למצוא גם קצת שקט. מאוד מעט עכשיו, אבל אולי מחר קצת יותר, ולמחרת קצת יותר. אם אנחנו משתנים העולם משתנה, ואלוהים יודע שהעולם הזה צריך שינוי דחוף!

וארצה לסיים הפעם בסוטה נהדרת מהקנון הבודהיסטי (Karanuya Metta Sutta):

This is what should be done, By one who is skilled in goodness, And who knows the path of peace:

Let them be able and upright, straightforward and gentle in speech,

 Humble and not conceited, Contented and easily satisfied,

… Peaceful and calm and wise and skillful, Not proud or demanding in nature.

… Wishing: In gladness and in safety, May all beings be at ease.

… Let none deceive another, Or despise any being in any state.

Let none through anger or ill-will, Wish harm upon another.

… Radiating kindness over the entire world … Freed from hatred and ill-will.

והסוטה מסתיימת במשפט שמסכם את הכל בצורה כל כך נכונה:

By not holding to fixed views, The pure-hearted one, having clarity of vision, Being freed from all sense desires, Is not born again into this world.

אני מתבונן לרגע במה אני מאמין. אני לוקח את העימות הקשה שמתדפק על ארצנו כתרגול, כשיעור – במה אני מאמין? מי צודק? מי טועה? מי טוב? מי רע? מי חכם? אני מנסה לשים סימן שאלה קטן לרגע על מה שאני חושב כל כך בטבעיות. זה כל מה שצריך לפעמים. לא צריך לשנות תפיסות עולם, לא צריך להיכנע ולוותר, רק צריך סימן שאלה קטן שמסמל שאנחנו רוצים לשנות משהו. שאנחנו מבינים ורוצים שדברים יראו קצת אחרת אולי, בתקווה, בעתיד.

מקווה שלא עצבנתי אף אחד, כוונתי הייתה טובה, לא רוצה להטיף או להרצות או לצאת מאיזושהי הנחה שאני יודע משהו יותר מאף אחד… אני לא. אני רק משתף במה שעובר עליי בימים אלו ומי שרוצה לקחת מזה משהו, מי ייתן ורק טוב יבוא עליכם.

Spring time in America! Part 2

הי חברים,

קודם כל – חדשות נפלאות! למי שלא שמע בערוצי התקשורת האחרים, המיפויים האחרונים הראו שהסרטן שלי בתרדמת עמוקה והתרופה הנוכחית אשכרה עושה משהו וזה כמובן הכי טוב שיכולנו לצפות לו. אמנם זה אומר שאנחנו נשארים בלוס אנג'לס לפחות עוד כמה חודשים טובים ולא יכולים לחזור לארץ, אבל מכיוון שכבר התרגלנו לאווירה, למזג האוויר, ואפילו ליצורים שמסתובבים סביבנו ברחוב – אלו לא חדשות רעות, להיפך. השגרה המגוונת והמעניינת לעיתים מספקת כמות חוויות סבירה לכתוב עליהן הביתה והבלוג, כמו הפרחים בגינות נרגש לקראת רשומה נוספת.

אם כבר התחלתי עם פרחים, אז לפני שבועיים בערך נשמענו להמלצה של חבר מקומי ונסענו ל Antelope Valley לבדוק את מצב הפרגים. מסתבר שיש שבוע בשנה בו כל הפרגים הכתומים בעולם מתרכזים לכדי עמק בודד בדרום קליפורניה שמסיבה שממש לא הצלחתי (או ניסיתי) לברר נקרא על שם החיה המסכנה הזו שנטרפת על ידי כולם. לאחר נסיעה של כשעתיים מהעיר המאובקת, ללא שום אזהרה מוקדמת, אתה לוקח פנייה בכביש ופתאום העולם הופך כתום. שדות כתומים החל ממטרים ספורים מהכביש ועד האופק, בלי הפרעה, ואפילו בלי לגבות כסף בכניסה… האמת שבסופו של דבר הגענו לפארק מוסדר ושם דווקא גבו כסף, בעיקר בכדי שכל האמריקאים יוכלו ללכת לשירותים, אבל מה זה 3 דולרים בודדים בשביל חוויה שכזו (ראו תמונה לדוגמא בסוף הרשומה הקודמת). בכל פעם מחדש אנו נדהמים ממגוון וכמות השטחים הפתוחים כאן – אנחנו נמצאים באחת המדינות הכי צפופות בארה"ב, בתוך המטרופולין הגדול בעולם (אולי?), ואפשרויות הטיול שלנו לא נגמרות. הרים, גבעות, שדות, עמקים, נחלים, ים, חקלאות, וגם "נוף עירוני" למי שאוהב. אני חושב שגם אם נגור כאן עשור לא נספיק לראות עשירית ממה שיש לדרום קליפורניה להציע לנו.

מצד שני, הם מוזרים. לא יעזור כלום. הם פשוט מוזרים. מי זה הם? ובכן אני מתחיל להבין שלא מדובר באמריקאים בכלליות, אלא יותר בלוס אנג'לסים בלבד. מסתבר שלה-לה-לנד הוא ביטוי שלנו הישראלים מייצג את כל אמריקה כארץ הפנטזיות וסוג של בועה מנותקת מהעולם כולו, אבל במקור הביטוי מדבר ספציפית על לוס אנג'לס בלבד כמקום שבו כולם חיים בסרט. השילוב מטורף של כל כך הרבה אנשים שונים מכל העולם עם תעשיית בידור ענפה הוליד מפלצת – מפלצת החלומות הבלתי נגמרים. אחד החלומות הפופולאריים כפי שלמדנו הוא לעמוד בתור לדברים. לא עובר יום שאתה מסתובב בעיר ולא רואה אנשים מחכים בתור למשהו. פעם אחת זה חתימת ספרים של אומן קומיקס מפורסם (כן, קומיקס, וכן, תור של למעלה משעה), בפעם אחרת זה לדוכן נקניקיות שהוקם בדיוק בזמן שהיטלר פלש לפולין ומאז מעמיס בהתמדה על עורקיהם הסתומים של הקהל המקומי (כן, נקניקיות, וכן, תור של יותר משעה וחצי בממוצע, אלא אם כן יש גשם ואז התור מתקצר לחצי שעה). למי שלא מאמין לי, שרק יתבונן בתמונות. בהזדמנויות אחרות זו יכולה להיות הקרנה מיוחדת של סרט ישן, או פתיחה של מסעדה חדשה, זה לא משנה מה זה, העיקר לעמוד בתור ולהראות מגניבים. נשבע לכם שערב אחד, ליד הבית שלנו, חנתה משאית שמוכרת טאקו (פיתה מקסיקנית קטנה עם בשר, אורז, שעועית, אבוקדו וסלסה – די טעים, תלוי איפה אתה נמצא, חשוב לבדוק את היגיינת המקום והטבח…), כאילו, מן סוג של אוטו גלידה, ולידו מה היה? ניחשתם נכון, היה תור, של שעה, לטאקו, שעה. לפעמים זה ממש נראה כאילו המקום שוכר אנשים במיוחד ליצור תור מכיוון שכך הבאזז יוכל לפרוש כנפיים ולהזמין את כל המגניבים מדירות הלופט שלהם החוצה אל הרחוב.

מחכים בתור לחנות ספרי קומיקס

עכשיו הם מחכים לנקניקייה שלהם...

פעם אחת הלכנו ליד דוכן הנקניקיות ומשום מה לא היה שם תור, אין לי מושג למה, אבל המקום היה ריק. החלטתי לנסות את מזלי וקניתי את המנה המקומית של נקניקייה עם חרדל וכרוב כבוש – מה אני אגיד לכם – נקניקייה. זה לא היה רע, אבל גם לא שום דבר מיוחד, פשוט נקניקייה. כששאלתי לפשר התור התמידי הסבירו לי שהמקום פשוט קיים שבעים שנה והופיע בכל מיני סרטים ובסדרות טלוויזיה ולכן, הפך עם השנים לאתר תיירות מפורסם לא פחות מהבית של אנג'לינה ג'ולי או המקום בו מרילין מונרו השתכרה בפעם הראשונה. אני לעומת זאת, דבק בתיאוריה שלי על כך שהמקומיים פשוט אוהבים לחכות בתור, וזה בכלל לא משנה מה יש בקצה.

לעומתם, אני קיבלתי החלטה לא לבלות דקה מיותרת בתורים ולכן מוותר מראש על כל האירועים האלו. במקום זה, אני מבלה באירועים של עשירי העולם – כאשר אני נואם בפניהם למה כדאי להם מאוד לתרום המון כסף למחלקת המחקר של בית החולים. בזמן שאני נואם, הם קונים שטויות במחירים מופקעים, הכל למטרת צדקה כמובן (וגם למטרת רכישת בגד מעוצב או כרטיסים לקונצרט) וזוללים ארוחת צהריים יוקרתית ביותר. כל מה שזה עולה לי, זה שאני חייב להתגלח ולהתלבש כמו לחתונה שלי. תיקון, להתלבש יותר יפה מהחתונה שלי. איזה התנגשות של תרבויות… למזלי השגתי בירושה איזה ז'קט, על עניבה וויתרתי מראש (בכל זאת זה רק ארוחת צהריים), רכשתי נעלי ערב, התחפשתי לאיש רציני, לקחתי את אשתי היפה ונסענו למלון ב"רודיאו דרייב". אני מוכרח להודות שהחוויה הזו קצת בלבלה אותי – כלומר, אי אפשר להסתובב כמה שעות בתוך אנשים שמרוויחים בדקה מה שאני ארוויח ברוב שנות חיי, מבלי שזה ישפיע עלייך. לא הרגשתי לרגע שהם שווים יותר ממני כמובן, אבל בהחלט הרגשתי את הקשר הישיר בין עושר לאושר. תמיד מדברים על כך שכסף לא קונה אושר – אבל לפעמים זה ממש נראה ככה! בואו נגיד שלא ראיתי אף אחד בוכה באירוע הזה. קשה לבכות כאשר אתה רוכש כרטיסים לשורה ראשונה של הלייקרס (ליד בר וליאו) באלפיים דולר ואפילו לא חושב מאיפה הכסף הגיע. ברור שברגע שאתה חוזר לדירה הקטנה שלך, בעולם ה"אמיתי" בו אנשים עובדים ומרוויחים סכומים הגיוניים עבור הזמן שלהם, אתה מבין שאפשר להיות מאושר בכל מצב, בלי קשר לחשבון הבנק שלך, אבל איפשהו, במן מקום קטן ומודחק בתודעה שלך, תמיד נשאר הספק שאתה סתם עובד על עצמיך עם כל שיחות ה"כסף לא קונה אושר" שאתה מזמזם לעצמך לפני השינה.

אני בתחפושת!

אולי בעקבות החוויה הזו, ואולי סתם מתוך מן שילוב של גורל וכאוס, הרווחתי אני את משכורתי הראשונה כאמריקאי! אל תספרו כמובן למס הכנסה כי לא נראה לי שהם יאהבו את זה, אבל התחלתי לעבוד עם חבר בתור טכנאי מחשבים זוטר וגיליתי שכאשר אתה מרוויח בדולרים, הרבה יותר קל להוציא בדולרים. פתאום לא צריך לתרגם הכל לשקלים ולומר "מה?! מאתיים שקל להמבורגר וכמה בירות?!". כמו תמיד, כשהצעת עבודה מגיעה, היא מגיעה בזוגות, ולכן לאחר כשבוע עבודה עם יוסי קיבלתי טלפון מחבר של חבר של חבר של אמא שלי שרוצה להציע לי עבודה גם כן. מה העבודה? ממש מוזר אבל בדיוק מה שעשיתי בארץ! הוא צריך יועץ למערכות מידע קליניות של מעבדת בדיקות הדם שלו – מה הסיכוי שזה מה שאני עשיתי בארץ?! נמוך, אבל עובדה שזה קרה. עכשיו אני מחכה ל"הצעת המחיר" שלהם בכדי לראות אם כדאי לי להמשיך ללמוד טכנאות מחשבים, או לחזור לעבודת הייעוץ – לפי דעתי אני אלך על עבודת הייעוץ כי זה נראה יותר מעניין למרות שההתלבטות קשה.

כאילו בשביל לסתור את כל החוויות הפיננסיות האלו, הלכנו לפגוש את הנזיר הטיבטי – Arja Lobsang Tupten, שהגיע ללוס אנג'לס כחלק ממסע קידום לספר החדש שהוא כתב (זה לא בדיוק קידום מכירות כי את כל הכנסותיו הוא כמובן תורם לצדקה, אבל זה בכל זאת סוג של יחצ"נות). מניסיוני הדל, אין כמו מדיטציה ושיחה עם מורה מעניין בכדי להחזיר אותך למסלול, לדרך שלך. והנזיר המכובד שישב לפנינו מחייך, הוא בהחלט מורה דגול. קודם כל סיפור חייו הוא מדהים, מכיוון שהוא נמלט מסין תוך שימוש בדרכון מזויף והסתתר שנים בכדי שהמשטרה החשאית הסינית לא תמצא אותו. לפני שנמלט מסין הוא שימש בתפקיד בכיר ביותר במפלגה הקומוניסטית, אך בשלב מסוים, כאשר הבין לאן מועדות פני הסינים מבחינת "שימור" התרבות הטיבטית, הוא הבין שאין לו ברירה והוא חייב להימלט. הוא הצליח, למזלו ולמזל כולנו, וכיום הוא מנהיג מרכז גדול בארה"ב ממנו הוא מפעיל תוכניות בינלאומיות של עזרה הומינטרית ולימוד בודהיזם. חוץ מסיפור חייו, עצם נוכחותו מהווה השראה אדירה ועניין רב במסורת התרגול הטיבטית, בה הוא נחשב לאחד מהלאמות הבכירים ביותר וחבר קרוב של הדלאי-למה. דווקא בגלל כל הנאמר, מאוד הפריע לי ולנועה חוסר הכבוד כביכול שנתנו לו הנוכחים האחרים בשיחה. כולם כמובן היו מאוד מנומסים ומחאו לו כפיים והפגינו כבוד, אבל אתם מוכרחים להבין, אם האדם הזה אי פעם יופיע בפני קהל מאמינים טיבטי, אלפי אנשים ישתחוו בפניו במשך דקות ארוכות – הוא מנהיג רוחני מהגבוהים ביותר. ואילו כאן, באולם הצנוע באמצע סנטה-מוניקה, הוא יושב ועונה בסבלנות על כל מיני שאלות כגון "איך לא תפסו אותך השוטרים?", "לאן ברחת כשהגעת לארה"ב?", "כמה עולה הספר החדש שלך?"… אולי שאלות לגיטימיות ומעניינות אבל לטעמי די מחטיאות את המטרה לשמה הולכים לערבים כאלו… ואולי הבעיה דווקא בי ובציפיות שלי. נו מילא, לא נורא, היה עדיין ערב נהדר ותזכורת טובה לדרך הרוחנית.

ואם כבר דרך רוחנית, עוד יומיים אנחנו שוב נוסעים ל"אבאיגירי"! איזה כיף! למי שלא זוכר, או לא היה שותף בתחילת דרכו של הבלוג הזה, "אבאיגירי" הנו מנזר בודהיסטי בצפון קליפורניה, בו מתגוררים מספר נזירים אמריקאים ושני מורים ידועים, אג'אן אמרו ואג'אן פסאנו. פרט לכך שהנסיעה לאזור Redwood Valley יפיפייה, המנזר עצמו ממקום בעמק קסום, והאווירה מעודדת התרגול היא משהו שאני שואף אליו כבר כמה שבועות, עצם היציאה שוב לדרכים, מחוץ לעיר ואל המרחבים, לשבוע ימים, מאוד מרגשת. בפעם שעברה אמנם פספסנו את המורים עצמם שהיו בסדנאות שונות בעולם, אבל הפעם כנראה נפגוש לפחות את אג'אן פסאנו ונוכל לחוות בצורה ישירה את חוכמתו. זה לא פשוט להתנתק לחלוטין מהעולם המוכר לשבוע ימים אבל אני מוכרח להודות שאני מרגיש צורך עז בכך… אולי האינטנסיביות העירונית מתחילה קצת להעיק…

ואם מועקה, אז אסיים רק בעוד חוויה אחת. לפני שבועיים בערך שמנו פעמינו אל בית החולים, כמו בכל יום שלישי, והאחות לקחה לי בדיקת דם שגרתית לבדוק את תפקוד מערכת החיסון. לאחר כשעה חזרו התוצאות וחשכו עניי. טסיות הדם (Platelets או טרומבוציטים) צנחו ל 25,000 בלי שום סיבה מוסברת (ולאלו שלא מכירים, הרמה הסבירה של טרומבוציטים היא מעל 180,000 ובמקרה שלי, אני עומד על רמה ממוצעת של 80,000 שזה נמוך לאנשים נורמאליים אבל בשבילי, לאור כל מה שעברתי בחיי זה מספיק), ומיד הכתה פאניקה בי, בנועה ואפילו ברופאה שלי. כל מיני תרחישי אימה של "הסרטן התחיל לפגוע במח העצם", "התרופה מתחילה להראות תופעות לוואי בעיתיות", ועוד דוגמאות שאחסוך מכם מיד עלו לשולחן הדיונים ואני כבר ראיתי את עצמי על מטוס בדרך הביתה, ללא תרופה וללא תקווה… פתאום האחות המוכשרת עלתה עם הצעה – בואו ניקח שוב את הבדיקה כי אולי יש טעות. אני חשבתי לעצמי "מעולה! טעות! בטח טעות!", במצבים האלו הכי טוב לעשות כל דבר שידחה ולו בקצת את החדשות הרעות. לאחר שעה מורטת עצבים חזרה הבדיקה ולא תאמינו אבל הטרומבוציטים שלי עלו חזרה ל 80,000. הייתה טעות. הייתה טעות במעבדה. כמעט הפלנו את הבניין בנשיפה לרווחה שגילינו שהכל בסדר (נכון לעכשיו) ואפשר להמשיך הלאה אבל וואו, אלו היו רגעים שממש לא התגעגעתי אליהם. טוב, בסוף באמת הכל הסתיים לטובה וחזרנו הביתה עייפים אך מאוד מרוצים.

אז שיהיה לכולם חג שבועות שמח וחלבי ביותר. אנחנו מתנתקים מהאינטרנט והטלפון לשבוע והולכים לנדוד במרחבי התודעה שלנו… מקווה שנמצא את דרכנו חזרה אליכם ואל הבלוג בעתיד.

יאללה ביי,

דרור